ישי גסטר – קורסים וסדנאות > מאמרים > מאמרים בקונסטלציה משפחתית > אחרים על קונסטלציה > על משפטים בהתמקדות

על משפטים בהתמקדות

דנה גניהר רז

 

מבוא:

אני מתמקדת על נושא מסוים, בשלב כלשהו בתהליך מרגישה כאב בצד שמאל של הראש

כשאני נמצאת עם הכאב הוא הופך לעייפות… ובהמשך לדמות של מישהי שמשתפת אותי כמה היא עייפה… היא כל כך רוצה לישון אך היא לא יכולה להרשות לעצמה… היא לא רוצה לישון כדי לא לשכוח…היא לא רוצה לשקוע לשינה המתוקה שתגרום לה לשכוח

אני אומרת לה: אני מכירה בכך שכל כך חשוב לך לזכור.

האמירה הזו מאפשרת לה להירגע מעט, להתרווח מעט. היא מרגישה שהיא מוכנה לשתף אותי בזיכרון ששמור אצלה

הרעיון לפנות אל משהו בנו ולומר לו משפט אמפטי מגיע מהעבודה של אן וויזר קורנל (לדוגמא לפנות לתחושה ולהגיד לה: "שלום, אני יודעת שאת כאן"). התופעה הזו של השפעת הדיבור הפנימי אל התחושה ריתקה אותי והחלטתי לבדוק זאת יותר לעומק.

תפקידי המשפטים:

בשלב ראשון אפיינתי שלושה תפקידים של המשפטים:

כשאני אומרת משפטים, אני מתייחסת לאמירות שהממקד מזמין את המתמקד להגיד למשהו בפנים.

זו סוג של התערבות בתהליך הפנימי. ולהתערבות הזו יש שלושה תפקידים:

  1. המשפט מעצים את הגישה המקבלת של המתמקד כלפי הפלט סנס, כל עוד הוא נאמר אליה ישירות.
  2.  המשפט מחולל קבלה כלפי משהו בפנים, גם אם לפני כן היא לא הייתה שם. עצם אמירת המשפט מחוללת שינוי באינטראקציה.
  3. עצם ההזמנה להגיד משפט עם איכות מקבלת, מאפשרת ל"חלק" שלא יכול לעשות זאת להתהוות.

התפקיד הראשון: המשפט מעצים את הגישה המקבלת של המתמקד כלפי הפלט סנס, כל עוד הוא נאמר אליה ישירות.

דוגמא:

הקשבתי למישהי שהתמקדה על הקשר שלה עם אבא

עלה גוש שחור בצד ימין

זמן ארוך הגוש היה אטום, ללא תנועה

היא שהתה עם הגוש הזה ופתאום אמרה לי:

"אולי הגוש מפחד לחשוף איך הוא מרגיש"

אז הזמנתי אותה לפנות לגוש ולהגיד לו בעדינות: אולי אתה מפחד לחשוף איך אתה מרגיש…

ואז הרגישה לראשונה תנועה בגוש

והקשיבה לפחד שלו

ועלה משהו מאד עמוק בנוגע לקשר שלה עם אבא…הגוש נפתח לגמרי…

המשפטים הללו מבטאים הבנה וקבלה כלפי משהו שזקוק לחוש את זה בשפה. לעיתים לא מספיק להפנות תשומת לב מקבלת אל משהו בנו, צריך להנכיח את האמפטיה במלים אל הדבר ששומע. כך שבו זמנית המשפט מבטא קבלה שהייתה קיימת אצל המתמקד אך גם מחזק אותה. העובדה שהמשפט נאמר אל הדבר שאנו איתו– היא שעושה את הקבלה יותר עמוקה. אנו רואים בדוגמא שכשהמתמקדת אמרה זאת לי עדיין לא חל שינוי, רק כשהיא פנתה אל הגוש עצמו ודיברה אליו ישירות, חלה בו תנועה.

דוגמא נוספת:

מישהי מתמקדת על חוסר היכולת שלה לפרנס את עצמה וילדיה.

עלה כאב גב מאד חזק….

הקשיבה לכאב…זה מקום שלא רוצה שתשכח…

מקום שמפחד שאם לא יכאב יהיו לה חיים נורמליים

הוא לא רוצה שתהיה תחושה שהכול בסדר

רוצה לשמר אותה כרחוקה, לא מעורבת, מבולבלת, בכאוס פנימי

המתמקדת אומרת: כך הייתי כשהייתי כילדה

המקום בגב רוצה לשמר את ההתנהלות שלה בשנים הראשונות כילדה

המתמקדת ציינה שזה מאד משונה שיש בה מקום שרוצה לשמר אותה כך… שקט… ואז היא אמרה: "אולי יש בו משהו טוב עבורי, ואני לא יודעת עדיין מהו"

אז הזמנתי אותה להגיד למקום הזה ישירות:"יש בך משהו טוב עבורי, גם אם אני לא יודעת עדיין מהו"

ופתאום זה נפתח… התברר שהמקום הזה מחזיק אותה כילדה לפני השבר ביחסים עם אבא… רוצה לשמר את התקופה בהם היחסים עם אבא עדיין היו תמימים/טובים…

זה הרגיש מאד מדויק בפנים…

עצם ההפניה של משפט מקבל אל המשהו הפנימי, מאפשר בו זמנית לנו להיות יותר אמפטיים כלפיו ולו להתרכך, להיפתח, להיחשף. השינוי ביחס ההדדי מגביר את מה שהיה קורה אם "רק" היינו בגישה מקבלת כלפיו. בדוגמאות ראינו שהמשפטים יכולים להגיע מהמתמקדים: הם עלו ספונטנית והיו מופנים אלי ואני מכוונת אותם אל התחושה.

לתחושתי, גם השאלות "הקלאסיות" של ג'נדלין (כמו "מה הכי גרוע בכל העניין?") הן בעצם ביטוי מילולי של מוכנות להקשיב, מוכנות לקבל את התשובה, כך שגם הן מתפקדות כמשפטים המבטאים בשפה את הקבלה כלפי המשהו הפנימי.

התפקיד השני של המשפטים הוא שהם מחוללים קבלה כלפי משהו בפנים, גם אם לפני כן זה לא היה קיים (בשונה מהתפקיד הראשון בו הייתה קבלה אך בלי "גושפנקה" מילולית).

מתמקד לא היה באופן טבעי אומר שלום לתחושה "לא נעימה" בפנים. אך בעקבות ההזמנה שלנו מסוגל לומר זאת, ופתאום הדבר עצמו מתרכך ובו זמנית המתמקד יכול יותר להיות איתו.

מתמקדת: "יש בפנים פחד גדול, מציף… אני לא נושמת… אני חשה אותו בגוף כמו דלת בריח שאני מתדפקת אליה ללא מוצא"

ממקדת: מהדהדת…ומזמינה: תבדקי איך הוא היה רוצה שתהיי איתו

מתמקדת: "אני פונה לפחד ושואלת: "איך אתה רוצה שאהיה איתך עכשיו?"

"…פתאום הפחד מתרווח על ספה…הוא מחייך! הוא רק חלק ממני, לא כולי…זה לא כל כך נורא, אני יכולה להיות איתו…אני נושמת"

עצם השאלה/הפנייה אל הדבר מחוללת שינוי גם בו, וגם ביכולת שלנו לקבל אותו. המתמקדת הייתה מאד מוצפת, השאלה שהוצעה לה לא עלתה ממנה בטבעיות, אך עצם הניסוח שלה אל הדבר המציף כבר חולל שינוי בה ובאינטראקציה.

התפקיד השלישי של המשפטים הוא שההזמנה לומר משפט מאפשרת למשהו שלא יכול לקבל (את התחושה) לצוף על פני השטח. כממקד, אתה אומר למישהו: "תראה אם זה בסדר להגיד שלום" והוא לא יכול! אבל עצם ההזמנה להגיד משפט עם איכות מקבלת, מאפשרת ל"חלק" שלא יכול לעשות זאת להתהוות ואז אפשר להפנות אליו תשומת לב מקבלת.

מדוע ההשפעה של המשפט "המוזמן" ע"י הממקד חזקה כל כך?

  1. משפט בהתמקדות הוא תנועה לקראת משהו במרחב לא פיזי .
  2. גם הזמנה למשפט מקבל היא סוג של התערבות.
  3. על הכמיהה של ההתמקדות.
  4. למשפטים יש תדר מרפא.

1. משפט בהתמקדות הוא תנועה לקראת משהו במרחב לא פיזי .

ג'נדלין אומר: הדבר הבסיסי ביותר שתמיד אמרנו הוא: "אל תדחפו ואל תברחו". אך מה כן תעשו? … הלקוח ואני, אנו עומדים לארח לו חברה שם. כמו שהייתם מארחים לחברה לילד מפוחד. לא הייתם דוחפים, או מתווכחים איתו, או מרימים אותו, בגלל שהוא כואב מדי, מפוחד או מתוח מדי. הייתם רק יושבים שם, בשקט. אמרתי הכל כבר בהתחלה: מה שהקצה הפנימי צריך כדי לייצר את הצעדים, זה רק סוג של מגע לא פולשני. אם תלכו לשם עם המודעות שלכם, ותישארו שם, או תחזרו לשם, זה כל מה שהוא צריך; הוא יעשה את כל היתר עבורכם.

 

אלו מילים המדברות על תנועה במרחב, תנועה לקראת משהו או ממנו והלאה. כמובן שעם ילד אמיתי התנועה תהיה עם כל הגוף; כשאנו מדברים על 'הקצה' התנועה היא פנימית עם "המודעות". אך הכיוונים הם דומים.

לתנועה הזו של המודעות לקראת 'הקצה' יש השפעה ברמה אחרת: היא "מייצרת את הצעדים", כל עוד האיכות שלה היא "סוג של מגע לא פולשני". יש כאן קשר מעניין בין התנועה לקראת הקצה, האיכות של המגע והיכולת של הקצה להשתנות.

כלומר תנועה לקראת משהו מסמלת התקרבות, יכולת לקבל מישהו או משהו ותנועה ממנו והלאה מסמלת התרחקות ממשהו מאיים, או חוסר יכולת לקבל/להכיל את האלמנט.

לתחושתי, השפה שאנו משתמשים בה בהתמקדות בדיבור אל 'הקצה', היא גם תנועה כלפיו (או ממנו, אם אנו לא מסוגלים לומר את המשפט המקבל). זו תנועה בזרועות פרושות, תנועה המצמצמת מרחק במובן של הקטנת הריחוק הרגשי.

אני רואה פה השפעה הדדית בין שלושה "מרחבים": מרחב הקבלה, מרחב השפה והמרחב הפיזי (בד"כ אנו לא נעים בהתמקדות עם הגוף במרחב הפיזי). במרחב הקבלה אנו מוצאים את האיכות הזו של המגע שג'נדלין דיבר עליה. כממקדים, אין לנו גישה למרחב הזה עבור מישהו אחר. אנו רק יכולים לעזור לו "ללכת לשם עם המודעות שלו". איך אנו עושים זאת? אחד 'הכלים' שבידנו זו השפה. כשאנו מציעים משפט (או שאלה) לומר למשהו בפנים אנו בעצם מציעים למתמקד לעשות תנועה פנימית. התנועה הזו משפיעה בדרך כלשהי על התנועה במישור הקבלה. ע"י כך שאנו מציעים שפה שהאיכות שלה היא תנועה לקראת, אנו מקווים שתתרחש תנועה לקראת גם במרחב הקבלה.

 .גם הזמנה למשפט מקבל היא סוג של התערבות.

כשמשפט מתנסח מעצמו, ונאמר ע"י אדם באופן טבעי, ללא הזמנה חיצונית, הוא יצא "מעל הסף", אל המרחב המילולי. תוך כדי שהוא נאמר, יש השפעה הדדית בפנים בו-זמנית של כל "החלקים" במערכת, והמשפט שמתנסח הוא בדיוק מה שיכול היה להיאמר כרגע. למשל "חלק" אחד רוצה לומר משפט שיש בו יותר קרבה, אך "חלק" אחר נבהל וחושש מדחייה, ועוד "חלקים" חשים דברים נוספים, ויש התארגנות פנימית ונובע משפט אפשרי. היחיד האפשרי ברגע נתון.

לעומת זאת, כשהממקד "מזמין" את המתמקד להגיד משפט הוא עושה באיזשהו מובן התערבות בתהליך.הוא מציע משפט עם מטרה: לחולל אצל המתמקד התקרבות במישור של הקבלה. גם אם המשפט הוא "רק" מקבל ואמפטי, הוא אינו ניטראלי כי יש לו כיוון. "הוא לוקח צד", הוא מצביע על תנועה לקראת משהו ולכן משפיע על המערכת הפנימית.

 

כיצד התערבות זו מחוללת את תפקידי המשפטים:

התפקיד הראשון היה העצמת הגישה המקבלת של המתמקד .

הממקד ביקש מהמתמקד לפנות לתחושה ולהגיד לה שלום. גם אם במילא הוא היה איתה בתשומת לב מקבלת, עצם אמירת המשפט מאשרת, כמו שמה חותם, על כך שהמתמקד מקבל את התחושה. היות והמעבר למרחב המילולי אפשרי רק כשכל החלקים במערכת מאפשרים זאת, עצם היכולת שלו להגיד שלום מעידה שזה התאפשר (לפחות ברגע זה). כשהוא יכול לעשות זאת, זה אומר שהוא ממש בפרזנס. היכולת להגיד שלום זה לסמל במילים את התחושה של הקבלה, ולכן זה מניע קדימה את האינטראקציה. היכולת להיות עם "סוג של מגע לא פולשני" היא חיונית, והיכולת לתקשר את זה אל "המשהו" היא התקרבות נוספת אליו. אמירת השלום זה כאילו צעד של החלטה, של הפרדות (במובן של אי הזדהות) מכל מה שבפנים. זה אישור שהמתמקד – לפחות ברגע זה- מצוי בנוכחות. כי אם זה לא היה מתאפשר- סימן שיש משהו בפנים שלא רוצה, שלא יכול לקבל, שחושש.

ההנכחה במלים משמעותית כי בדיוק ברגע הזה – יש ביטוי לקבלה מלאה. המלים הן סיגנל איתות (כמו דגל שמורם) – "הרגע אני מקבלת אותך באופן מלא".

עצם ההתכוונות של אמירת המשפט מסמנת נוכחות, מסמנת שאני לא מזוהה עם שום חלק שלא מסוגל להגיד זאת. והתחושה מקבלת את הסיגנל הזה, שיש קבלה שלמה של נוכחותה.

התמקדות שלי מנקודת מבט של "הקצה הפנימי":

אני ממתין שם, קשוב לכל אות מבפנים. במקרה הזה, קשוב לשפה, למילים המופנות אלי.

כל הערוצים פתוחים כדי לקלוט, אני יכול לקלוט משהו שיסגור אותי או משהו שיאפשר לי לנוע קדימה.

כשיש חום כלפי מהמתמקד זו תחושה טובה, אבל כשנאמר אלי משפט… המלים עצמן… זה ממש גורם לי להתרחב.

עצם הדיבור אלי הוא כל כך רב משמעות. זה מקנה לי חשיבות או הכרה.

עצם העובדה שזה יכול להיאמר, מבטא ממש קבלה עמוקה כלפי…

כשיש גם פתיחות כלפי, וגם משפט מקבל– זו התלכדות כזו שגורמת להרגיש ממש טוב.

 

התפקיד השני היה שעצם אמירת המשפט מחוללת שינוי ביכולת הקבלה:

דוגמא:

"…זה כמו מכשפה רעה שמבשלת על האש…

כשאני אומרת לה שלום הופכת ממכשפה רעה ושלילית לפחות מפחידה, יותר נחמדה

מבשלת אוכל לכולם.. נראית לבד… אומרת שאין לה משפחה… מבשלת לכולם ואין מי שיבוא לאכול…"

עצם אמירת השלום איפשר למתמקדת לראות את המכשפה כפחות מפחידה, מה שלא התאפשר קודם לכן, וכן למכשפה להופיע באופן אחר ולגלות את הבדידות שלה

ההזמנה של הממקדת להגיד שלום, איפשרה למתמקדת לעבור ממושב הנוסע ברכב הננהג על ידי החלק הפוחד מהמכשפה, אל מושב הנהג..

באדם, במתמקד, יש כוחות שרוצים להגיד שלום. ההזמנה להגיד שלום מהדהדת משהו בפנים שרוצה את זה – להגיד שלום זה טבעי. זה הפרדוקס פה- באופן טבעי המתמקדת לא הייתה בהכרח אומרת שלום אך כשמזמינים אותה להגיד זאת זה טבעי בפנים. באופן טבעי אנו רוצים להיות בקבלה ובקרבה, יש כמיהה פנימית לכך. ההזמנה של הממקד מעלה את הכמיהה החוצה. זו כמיהה ראשונית שנוכחת שם, של כל האורגניזם.

יחד עם זאת, לא תמיד זה אפשרי (ואדבר על כך בתפקיד השלישי של המשפטים) אך כשזה אפשרי כל כוחות החיים מצטרפים ואז אני לא נשלטת, אני במושב הנהג של הקבלה.

להזמין להגיד שלום, או להזמין להגיד כל אחד מהמשפטים מהסוג הזה, מאפשר לכוחות הפנימיים שרוצים להיות בקבלה לעלות.

להיות בקבלה, "להסתנכרן" עם תדר רחב יותר, אפילו קוסמי, של קבלה זו לתחושתי הכמיהה של ההתמקדות. יש משהו בהזמנה להגיד שלום, משהו בדבר הפשוט הזה שמעורר את הכמיהה הזו ומאפשר לה לצוף ואז ברור שהמכשפה לא מפחידה יותר, והיא יכולה להתחיל להשתנות.

התפקיד השלישי הוא כאמור לאפשר התהוות של משהו בנו המתנגד לאמירת המשפט:

המנחה הזמין אותי להגיד משפט. לא יכולתי. עלה לוח בחזה שלא איפשר היווצרות המשפט. מה שהדהים אותי זה לא שהלוח הופיע אחרי שניסחתי את המשפט, אלא רק מעצם הכוונה להגיד אותו הוא כבר הופיע לחסום את המילים. משהו בפנים – שעדיין לא הייתי מודעת לו- חש בכוונה לומר את המילים, "ידע" את משמעותן והתהווה גופנית כדי לעצור את הניסוח שלהן.

כלומר יש משהו בנו שחש את הכוונה. הוא נמצא במרחב "מתחת" לשפה. תוך כדי שהכוונה מתגבשת – משהו כבר חש בתנועה-לקראת ומגיב. הוא כמו מתקומם "אי אפשר לקבל את מה שעלה, אני לא מסכים לנוע לקראתו, לא אתן לעשות את המעבר למרחב השפה". אן אומרת" אנו לא יכולים לנוע מהר יותר מהחלק הכי איטי שבנו". אפשר גם לומר: אנו לא יכולים לנוע בשפה – כלומר לנסח משפט קבלה- כשיש חלק מאיתנו שעדיין לא רוצה בכך.

ההופעה של המקום הזה כדי "לעצור" את המשפט נחווית גופנית, בעוד לפני כן עדיין לא הייתה נוכחת.

 

3. על הכמיהה של ההתמקדות

דיברתי קודם על הכמיהה של האורגניזם להיות בקבלה, או להיות בפרזנס בשפתה של אן. אך להיות בקבלה אינו מצב אחד שיכול להיות קיים או לא קיים. האיכות של הקבלה הפנימית משתנה, וכך גם עוצמתה. מאיזושהי רמת קבלה בסיסית עד הסתנכרנות עם תדר אינסופי של קבלה. תהליך ההתמקדות קורה ברמות השונות של הקבלה, אך יש משהו באיכות הגבוהה שגורם לריפוי העמוק. כמו שלקבלה אין דרגה אחת גם לשינוי אין, כשהקבלה מתעצמת, השינוי מתעצם.

המשפטים האמפטיים רוצים להתחיל לייצר את הקבלה: יש את הכמיהה הפנימית הזו ובעיתוי המתאים היא מתלכדת עם המשפט ואז מתחילה להתהוות הקבלה. ויש מקרים כפי שראינו שזה לא מתאפשר- כמו הדוגמא של הלוח בחזה. זה לא שישנם כוחות פנימיים שהם נגד הקבלה. הלוח הזה אינו נגד הקבלה, אך יש משהו בקבלה הזו שמאיים עליו. מצד אחד זו כמיהה אוניברסלית ובאותו הזמן יש משהו מאיים בלהכיל אותה. כשאנו נמצאים בתדר הזה של הקבלה יש חיבור אל משהו הרבה יותר רחב מאיתנו. הלוח הזה בחזה מרגיש אבוד בתחושה הרחבה הזו.. האני שלו מרגיש שם תלוש, נעלם.

ומכאן חשיבות העדינות של מודל ההתמקדות .על ידי השאלות והמשפטים והיכולת לפתוח קצת

אנו מאפשרים להכיל את הקבלה בהדרגה. הרעיון פה הפוך מהאופן בו מדברים על ההתמקדות בד"כ: עושים את התהליך בעדינות לא כי משהו מפחיד מדי להיות איתו אלא עצם זה שתתהווה קבלה אל כל מה שבפנים זה מה שמפחיד. כלומר המקום הפוחד נרתע בעצם לא מהמכשפה אלא מהקבלה האינסופית. עצם הקבלה שתתהווה בבת אחת מפחידה כי זה אומר הסתכרנות עם משהו עצום…אל המקום הנכסף הזה צריך להגיע צעד אחרי צעד.

זו הכמיהה של ההתמקדות. הכמיהה היא לקבלה מוחלטת, לפתיחה מוחלטת, אין קצה, בכל הרמות יש מרחב, זו כמיהת המודל להיות עם זה אבל זה כל כך מפחיד שזה חייב להיות לאט לאט

כשמתהווה הקבלה הרחבה הזו זו חוויה מאד עמוקה. תחושה שאפשר להניח הכל במרחב הזה.

כממקדת ככל שאני יותר מתרגלת, אני יכולה להכיל בתוכי יותר קבלה. כשאני עובדת עם מישהו אני יכולה להכיל יותר קבלה מאשר הוא יכול להכיל כרגע לכן יכולים לנבוע ממני משפטים שאינם בטווח כרגע של המתמקד.

4. למשפטים יש תדר מרפא

כשאנו משתמשים במשפטים של אן וברברה (למשל להגיד למשהו בפנים: "אתה יכול להישאר כפי שאתה כמה זמן שנדרש לך") יש להם איכות בדוקה. בפני עצמם יש להם איכויות בעלות השפעה, וזה מעבר לנכונות של המתמקד לומר אותם לתחושה. יש להם עצמם כוח מחולל מיוחד. לא כל משפט מקבל ישפיע בכזו עוצמה בפנים.

למשפטים הללו יש תדר מרפא. המשפט כאילו "עושה קליק" עם תדר של קבלה רחב יותר (התדר שדיברתי עליו קודם). התדר הזה ממוסס את הריחוק וגורם למתמקד ולתחושה להפוך לרגע קצר לאחד. לרגע יש קבלה מלאה בין האני לתחושה.

אך למרות התדר האוניברסלי, יש כאן משהו פרדוקסלי. הפרדוקס הוא שהמשפטים הללו גם מתאימים לאדם הספציפי ורק בעיתוי מסוים בתהליך ההתמקדות וגם לכל אדם, כמו מין התאמה כללית … כאילו יש מעין מפתח מאסטר, ובמהלך הסשן הממקדת מחפשת את ההזדמנות להכניס אותו למנעול, ואז יש אפשרות להכניס ולסובב ומשהו משתחרר. הממקדת מזמינה את המתמקדת לומר את המשפט רק בהקשר המתאים כדי שהוא יעבוד. למשפט יש תדר מרפא אבסולוטית, אבל הוא חייב גם להתאים קונקרטית, לרגע המסוים הזה בין המתמקד והפלט סנס.

משפט הריפוי מתאפיין בכך שיש לו יכולת חזקה לחולל תנועה. התדר של המשפט, האיכות שבו, היא מרפאת בגלל היכולת לחולל תנועה . המשפט נאמר במרחב השפה ויש לו עוצמת השפעה במרחב הקבלה. הוא מייצר תנועה של קרבה בין המתמקד לתחושה.