ישי גסטר – קורסים וסדנאות > מאמרים > מאמרים בקונסטלציה משפחתית > דינמיקה בעייתית ומקורה במעלה הדורות – סיפור מקרה

עקרונות שמופיעים בתיאור תהליך הקונסטלציה:

-פתרון לבעיה בדינמיקה, לרוב, אינו נמצא במקום בו מתרחשת הבעיה אלא במערכת הרחבה, המשפחה לדורותיה ומי שקשור למשפחה באופן גורלי.

-הדינמיקה הבעייתית היא דרישה של המערכת לתת מקום, להזכיר ולפתור מצב טראומטי ולתת מקום לאלו השותפים בו בעבר בגורל המשפחתי (המערכתי).

-לבעיה יש מקור, גם אם הוא אינו ידוע, במקור יש סיפור, כאשר הסיפור נפתר או מקבל מקום, במקרה הטוב ישנה הקלה בבעיה, וסדר חדש ביחסים ובמיקומים בתוך המשפחה.

-הרכנת הראש אל מול האחר מאפשרת להורדה בנטל של זה שמרכין את הראש, נתינת כבוד לגורל של השני, והפרדה בריאה בין שני הצדדים.

 

קונסטלציה:

 אורך כשעה וחצי.

ישנה בעיה בין הילד להוריו. הילד דורש עוד ועוד כסף וזה יכול להגיע למצבים מאוד לא נעימים.

ההנחה היא שהילד מייצג מישהו אחר במערכת שמרגיש שמגיע לו והוא לא קיבל.

לכן זה לא משנה כמה ההורים ייתנו לו הוא לא יבוא על סיפוקו. זאת מאחר והוא לא זה שצריך, והם לא אלו שאמורים לתת.

 ייצוגים ראשוניים: ילד, הורים, מקור הבעיה,

 העמדה ראשונית ילד והורים.

 אבא: מרגיש המון כעס, וחש הקלה כאשר יוצא מהמעגל.

ילד: חש הקלה כאשר ההורים זזים לו מהדרך ליציאה, אך עדיין לא יכול לנוע אליה.

אימא: מרגישה חוסר אונים, ותסכול מאוד גדול.

 הם מתארגנים בסדר חדש שהוא יותר טוב, יש יותר מרחב לכול אחד, אך עדיין הילד והאימא בתוך המעגל ולא יכולים לשנות מצב.

 האימא אומרת שחסרה לה דמות מאחוריה משמאל, הוספנו נציגה לזאת שחסרה (עדי).

 נוספת דמות שמייצגת את המקור: – זאת שהילד מזוהה / במעורבבות (entangled)  איתה, מבלי שהחלטנו את מי בסיפור המשפחתי היא מייצגת.

 הילד והאימא מתעניינים בדמות החדשה.

 האבא מרגיש שזה לא הסיפור שלו ואומר לאימא "זה לא הסיפור שלי, אני רוצה לעזור, אבל לא יודע איך".

 האימא מרגישה יותר מתוסכלת מקודם רוצה לתלוש את שערותיה.

 נוספת דמות שהיא משמעותית למקור בסיפור הזה. החיפוש הוא אחר הדינמיקה שבה יש הפרעה בין זה שצריך לתת לזה שצריך לקבל.

 הילד מתעניין בדמות החדשה, המשמעותית  לדמות המקור, ומתקרב אליה, הוא מראה בתנועה זאת שהוא קשור ומעורבב בסיפור שאינו שלו.

 הפוקוס של הקונסטלציה מתחיל לנוע מהמשפחה שבהווה לכיוון העבר, הסיפור של המקור.

 לדמות המקור ישנם יחסים אמביוולנטיים עם הדמות המשמעותית. בין תקווה לייאוש ואכזבה.

הדמות המשמעותית חשה את הקשר וחשה הרבה כובד. היא יורדת לרצפה, זה יוצר הקלה אצל דמות המקור.

 המונחית חושבת שדמות המקור מייצגת את אביה.

השאלה היא: איך הדינמיקה של 'זה שצריך לתת וזה שצריך לקבל' קשורה לסיפור של אביה.

עולה הסיפור שאביה היה מאלו שהביאו אוכל לנצורים בירושלים בזמן המצור.

עכשיו יש לנו סיפור של זה שצריך לתת ואלו שחייבים לקבל. אך לסיפור הזה יש משמעות של חיים ומוות. כלומר לנצורים יש 'קשר גורלי עם המשפחה'.

האפשרות היא שהדינמיקה בין ההורים והילד היא הדהוד של הסיפור הזה.

עכשיו מתחילים להתייחס לדמות המקור כאל האבא של האימא (הסבא!) ובודקים את הנחת העבודה הזאת.

 נוספת דמות חדשה שמייצגת את הנצורים.

 היא מועמדת במרחק גדול ממשפחת הגרעין, מאחורי הדמויות של האבא של האימא והדמות המשמעותית למקור.

 מביאים את האבא של האימא, הסבא, אל הנצורים.

 המפגש איתם מעלה תחושת עצב גדולה ותחושת אחריות כבדה מאוד, תחושה חזקה ומכבידה של ניסיון נואש לעזור לנצורים שמולווה בחוסר יכולת (אולי מזכיר קצת את תחושות ההורים אל מול הילד במשפחת הגרעין???).

 הבן מוזמן לעמוד לצד הנצורים. ההנחה היא שהוא מזוהה (במעורבבות) איתם – 'אלו שצריכים לקבל וזה לא מספיק להם'. כאשר הבן נעמד ליד הנצורים הם מחייכים אחד לשני ומתחבקים עם הרגשה של אחדות. "אנחנו ביחד".

 ניתן לקרוא לתנועה הזאת – התנועה אל הפתולוגיה – כלומר, מביאים את הדמות המעורבבת אל הדמות שאיתה היא מעורבבת ומאפשרים להם להתייחד, להיות אחד, להתערבב, למרות שזה לא בריא לדמות המעורבבת. לדמות המעורבבת זה נותן משמעות מאוד גדולה, סוף סוף הוא ב'מחנה שלו' וישנה תחושה של חיבור עמוק. ישנה הבנה מידית עמוקה מאוד האחד של השני, דבר שאין לו עם אף אחד בחייו בהווה בנושא הזה.

לאחר מכן צריך לבדוק מה צריך לקרות כדי שיצא מהמעורבבות שלו.

 האבא של האימא, הסבא, מרכין את ראשו אל מול הנצורים.

ההנחה היא שהרכנת הראש תאפשר לו להחזיר את האחריות על גורלם לאלו שזה הגורל שלהם – הנצורים. תיתן להם כבוד, ותיצור הפרדה בין הגורלות של בין זה שצריך לתת לבין אלו שחייבים לקבל.

תנועה זאת יוצרת הקלה מיידית אצל הסבא, מקלה גם על הנצורים ומאפשרת תחילתה של הפרדה ביניהם. ברגע זה גם הבן חש שהוא מתחיל להיפרד מהנצורים, הם מפסיקים להתחבק.

 הסבא אומר לבן – "תודה, תודה שזכרת את הסיפור שלי". ההנחה היא שהבן צריך הכרה למשא שהוא לקח על עצמו למען המערכת. משפט זה מאפשר לבן להיפרד עוד מהנצורים ולעבור לאזור של הסבא.

 הנצורים מוזמנים להסתובב אחורה בעצמם ולהסתכל אל המשפחות שלהם, ואז, אם מרגיש נכון, ללכת אל משפחותיהם. משם הנציגה של הנצורים מסתובבת ואמרת "פה טוב לי" וחשה מופרדת מהקשר אל הסבא.

 הסבא גם כן מרגיש מופרד ורוצה להסתכל אל המשפחה שלו.

הבן מתחיל להסתכל לכיוון ההורים שלו, והולך אליהם.

 האימא אומרת לאבא (בעלה) – "זה באמת לא הסיפור שלך, זה הסיפור של המשפחה שלי, תודה על כך שעזרת כפי יכולתך". המשפט הזה יוצר הפרדה בסיפורים בין האבא (בעל) והאימא ומאפשר להם להתקרב אחד אל השנייה בנוחות יותר גדולה.

כאשר הבן רואה זאת הוא בא ונעמד ביניהם.

האימא חשה שהוא מפריע בזוגיות שלה עם בעלה.

הבן נישען לכיוון הבעל, הבעל לא נותן לו את הכתף להישען עליה.

ניראה שהבן זקוק לדמות אבהית להישענות עליה.

נוספת הדמות של האבא הביולוגי.

הבעל אומר לבן "אתה יכול להישאר איתנו כמה שתרצה, זה (מצביע על האב הביולוגי) האבא הביולוגי שלך".

הזמנה זאת מאפשרת לבן להסתכל אל עבר האבא הביולוגי, ולאט לאט לנוע לעברו ולבדוק את היחסים איתו.

האימא והבעל שוב מתקרבים האחד לשני.

 לאחר שרוב התהליך הושלם וחלק (כי תמיד יהיו עוד) מהמעורבבויות מצאו פתרון, המונחית הוזמנה לעמוד במקום שלה בקונסטלציה וקצת לחוש ולראות איך זה עכשיו במקום הזה בקונסטלציה הזאת עם התהליך שקרה…

 ——————-