ישי גסטר – קורסים וסדנאות > מאמרים > מאמרים בקונסטלציה משפחתית > הגיגים > השלמה ונבדלות

 התנועה להשלמה ולפירוד

 בתהליך הקונסטלציה אנו רואים שקיימות בו זמנית שתי תנועות בסיסיות. התנועה להשלמה – חזרה אל השלם,  והתנועה לפירוד – עזיבת השלם. אנו רואים שאלו שתי תנועות המשולבות אחת בשנייה באופן מלא. שלמות מביאה לשלווה, פירוד מביא להתפתחות. פירוד ללא השלמה עוצר התפתחות – משאיר תחושה של בדידות וחוסר במשאבים. השלמה ללא נפרדות אינה מביאה שלווה – ללא התפתחות ותחושה של הגשמה עצמית נבדלת, אין שלווה ותחושה של שלמות.

 

מה קורה לילד שנפרד מהוריו בטרם עת? – הוא תמיד, עד יום מותו, ירצה לשוב לחיקם. הרצון הזה נמצא מרגע הלידה ואילך. ככול שהפרידה נעשית מוקדם יותר, כך הכוח המניע את הרצון לשוב להיות יחד חזק יותר .

התנועה הזאת לחזור אל חיק ההורים היא תנועה להשלמה. התנועה של התינוק אל חיק אימו ואל התחושה של המשולש השלם – אבא-אימא וילד, היא תנועה מהותית לטבע האדם. היא כה חזקה, כך שאם נוצרה הפרעה בתנועה הזאת, היא תנהל בדרכים שונות את חייו של אותו הילד גם כאשר יהיה מבוגר וגם כשיהיה על ערש דווי. היא תבוא לידי ביטוי אצלו כהורה, יתכן שיחפש את אימו באישתו או בילדיו,  לחילופין ירדוף אחרי מטרות שמסמלות את החוסר הרחק מהבית, בעבודה – בארץ – בנדודים. יתכן שילדיו ירשו את הרצון שלו ובאופן לא מודע ישתתפו בחיפוש שלו, ויתכן שגם מי מנכדיו ישתתף באותה דינמיקה.

היא תבוא לידי ביטוי ביחסים שלו עם אחרים, בעבודה, ובהשקפת עולמו. היא יכולה גם לקבל ביטוי דרך סימפטומים פיזיולוגים. עם כול זאת, הרבה פעמים התנועה להשלמה המשפיעה כך ומכוונת את חייו אינה מודעת.

התנועה הזאת, להשלמה, להיות שוב שלם, היא תנועה שניתן לראות אותה בהרבה רבדים של חיינו, וככל שתהיה מהותית או כואבת בפרידה המקורית שלה כך היא תמשיך לחפש ביטוי בחייו של זה שהופרד, ולאחר מכן במידה והיא לא התממשה היא תמשיך להיות נוכחת אצל הדורות הבאים. 

ילדה שהופרדה מאימא שלה או מאבא שלה תירצה להגיע חזרה אליהם, אהובים שנפרדו בטרם עת ירצו להיות שוב ביחד, אחים שהופרדו, חברים לגורל כמו לוחמים מאותה היחידה, עקירת שורשים, כול אלו שהיה ביניהם קשר עמוק, היוו סוג של שלם או השלמה האחד לשני והופרדו בטרם עת ירצו לחזור לחיבור שהיה ביניהם. רק כאשר זה יקרה והקשר ביניהם ירגיש בטוח, הם יוכלו להרגיש שוב שלמים ואז אולי להיפרד בדרך יותר שלווה.

 

אותה התנועה להשלמה קיימת גם ברמת הפרט. כאשר אדם עובר ארוע טראומטי בין עם בינקותו או בבגרותו הוא עובר תהליך של פיצולים פנימיים בכדי להגן על שפיותו והשרדותו. ניתן לומר שחלקים ממנו נסגרים או מתנתקים והוא מאבד קשר איתם. כאשר אני אומר חלקים אני מתכוון ליכולות מסוימות, לרגשות, להבנות, למשאבים פנימיים ובמקרה קיצוני גם המרכז שלו, ה'אני' שלו מתנתק. הדינמיקה הזאת או חלקה תהיה נוכחת גם אצל ילדיו וצאצאיו.

בין כול אלו יהיה רצון לשוב ולהתאחד, הם חלקים של שלם מקורי אחד וישאפו בדרך מסוימת לחזור לאותו שלם.

 

התנועה להשלמה קיימת אל מול גורמים שאינם בני אדם. לדוגמה, אדם שעזב את ביתו בטרם עת, או את אדמתו שאליה היה קשור ירצה תמיד לחזור אליה.

 

מטרת התהליך הקונסטלטיבי היא לתת אפשרות לאלו שהופרדו לחזור ולהיות שוב חלק משלם. לאלו שנלקחו, שנשכחו, שנודו, שהודחקו שנותקו והתנתקו, כול אלו שהיו פעם חלק מהשלם והגורל הפריד ביניהם – בתהליך הקונסטלטיבי נחפש איתם את הדרך חזרה הביתה, לשלם. נחפש את הדרך לתת ביטוי לתנועה להשלמה.

 

כול זה נעשה בכדי שהאדם יוכל להרגיש יותר נפרד, עצמאי, יותר ייחודי, ויותר חופשי ועם משאבים. חופשי למצוא דרכים חדשות ליצור שלם חדש. זוגיות, הורות והגשמה עצמית הן דוגמאות ליצירת שלם חדש.

 

הפעולה של שתי התנועות ההופכיות האלו מניעה גם את הנציגים בקונסטלציה. הם נמשכים ומתחברים אל כוחות אלו בדרכים מאוד מגוונות המאפשרות ביטוי לתנועה זאת בסיפורו של המונחה.  היא מניעה נציגים בקונסטלציה לנוע בדרכים מסוימות, לומר דברים מסוימים להרגיש ולחוש בדרך שלא חוו קודם.

 

כאשר אני מסתכל על התהליך שנוצר בקונסטלציה אני רואה שיש תנועה שחוזרת על עצמה בכל פעם. התהליך מתחיל מפיצול, התרחקות, התנגדות ולאחר זמן הוא מושך לקירוב, לחיבור להשלמה, וחוזר חלילה.

מה שמניע תהליך קונסטלטיבי הוא הרצון לחיבור לשלם, להיות שוב חלק מהשלם המקורי. בהיבט החיובי החיבור לשלם מביא למנוחה לרגיעה ולריפוי, בהיבט השלילי הוא עוצר התפתחות, חוסם עצמאות ויצירתיות.

לתהליך הפיצול יש כוח משלו, מטרתו להפריד ולהרחיק, בהיבט החיובי שלו היא מביא לעצמאות, לייחודיות, להתפתחות, ליצירתיות ולהגשמה. בהיבט השלילי שלו הוא מבודד, מדכא ויוצר ריחוק.

 

 

המשפחה כשלם.

כאשר משפחה עוברת אירוע טראומטי, חלקים של השלם המשפחתי מתפזרים.

זה יכול להביא לפירוד בין חברי המשפחה, או הוצאה של אחד מבני המשפחה לדורותיה אל מחוץ המעגל המשפחתי. וזה יכול להביא לפירוד של יכולות, תכונות, רגשות וארכיטיפים שונים הקשורים באחדות המשפחה  – לפירוק.

במשפחה קיים סדר מסוים וזרימה של נתינה וקבלה, שמאפשר קיום בריא של קשרים ותמיכה בין בני המשפחה. באירוע קיצוני הסדר מופר, ושוב מביא לפירוד מהמשפחה, מהשלם.

 

קונסטלציה: אדם יהודי שהתחתן עם אישה לא יהודיה. הוא סבל מכך כל חייו. הוא אף פעם לא היה לגמרי שם, במשפחתו, לא כבעל ולא כאבא. הזמנתי אישה שתייצג את המשפחה היהודית שמימנה הוא בא. כאשר הם נעמדו אחד מול השנייה לא נוצר קשר ביניהם. כאשר הבטנו בהיסטוריה המשפחתית וחיפשנו מה גרם לבן המשפחה לעזוב כך את משפחתו ותרבותו, התברר שהיה אירוע טראומטי קודם במשפחה, והבן עזב כתגובה לאותו אירוע.

כאשר התברר שהקשר של הבן למשפחה שעזב הוא ברבדים עמוקים יותר נוצרה  אפשרות להתקשרות מחודשת שבה גם הבן וגם המשפחה שאפו לשוב ולהתאחד. לאחר שחש איחוד עם משפחתו המקורית יכול היה להיות שוב נוכח וחי לאשתו ולילדיו.

ברגע שאחד עזב את המשפחה, הוקע או הוציא את עצמו, רוב הסיכויים שבמשך הדורות תמיד יהיה מי שימשיך לפעול כך עד שהשלם יחזור להיות שלם. וזו טראומה חוזרת מדור לדור.

 

דוגמא אחרת לטראומה במשפחה היא הפלה מלאכותית:

תהליך ההפלה הוא טרואמה לשני ההורים. במידה וההפלה לא הייתה החלטה משותפת או שלא נעשה מסביבה תהליך רגשי סיכויים רבים שיהיה קרע ביחסים ביניהם. ההפלה תהיה גם בתוך היחסים, עד כדי פירוד.

דבר נוסף: המשפחה פועלת הכי טוב כשיש סדר של זרימה נתינה וקבלה. ההורים נותנים הילדים מקבלים. ברגע שהילדים נותנים וההורים מקבלים הילדים כבר לא יכולים לקבל ואז הם פחות מחוברים אל החיים, מאחר וכיוון הנתינה הוא אל העבר ולא אל העתיד. זאת אחת התוצאות של אירוע טראומתי. כאשר ההורים עוברים טראומה יש להם פחות לתת לילדים ואז נוצר היפוך בכיוון הנתינה שבו הילדים נותנים להורים. לרוב הנתינה היא להורה מהמין הנגדי (הבן נותן לאמא הבת נותנת לאבא) וכתוצאה מהיחסים האלו נוצר שוב מרחק בין האבא והאימא. וזו ההתפזרות או פיצול.

 

האדם כשלם והטראומה המפצלת.

 

האדם השלם זהו אדם שיש לו היכולות התכונות הרגשות הארכיטיפים הפוטנציאל,  ואת השייכות המשפחתית במידה הנכונה, בכדי להתנהל מספיק טוב בחייו. כאשר אנו מתייחסים אל האפשרות שקיים אדם כזה, נשאלת השאלה,  מה הוא עוד צריך?

ואם הוא לא צריך כלום, כי יש לו הכול, מה אז? 

כאן נכנס 'הגורם המפצל'. אפשר לומר שהגורם המפצל תפקידו לפצל את מה ששלם בכדי שתיווצר תנועה, תיווצר גרוויטציה, ייווצר רצון שיניע את האדם למעשה, ונוצרת השאיפה להשלמה. בצד החיובי שלה היא מביאה ליצירתיות ולהתפתחות, ולרצון ליצור שוב משהו שנותן הרגשה של שלמות..

ןכאן אנו נכנסים לנושא השפעת הטראומה על האדם הפרטי. במקרה הזה, האדם מייצג את השלם והטראומה למען העניין היא הגורם המפצל.

כאשר האדם עובר טראומה חלק מהאלמטים שהיו לו כאשר היה שלם, היכולות, התכונות וכן הלאה עוברים פיצול, סוג של התפוצצות… הם מתפזרים לרסיסים, מתפזרים לפינות שונות במערכת האישית והסביבתית ,  ואינם נגישים לחייו.

 

דוגמא:

מונחית מספרת שהייתה מאד רוצה שיהיה לה בטחון עצמי. שאלתי אותה: "אם היה לביטחון העצמי מקום בגוף שלך איפה הוא היה נמצא?"

לכאורה זאת היא שאלה חסרת היגיון. אך כשהיא מופנית אל הצד היצירתי של המטופלת (בעזרת ה'אם') היא מקבלת היגיון פנימי, והתשובה מאפשרת למצוא נקודת התייחסות במרחב לתכונה ש'כאילו' לא קיימת.

לרוב כאשר מפנים שאלה כזאת אל מונחית, היא יכולת באופן מסוים להצביע על מקום ברור בגוף. לדוגמה במרכז הבטן, או, איפה שהוא בכפות הרגליים רחוק מהלב. במקרה הזה  היא לא הבינה על מה אני מדבר.

אך, כששאלתי אותה בעקבות זאת, אם לביטחון העצמי שלה היה מקום בחלל שמסביבה, מיד היה ברור לה שהוא נמצא מחוץ לחלון.

מכאן יש להניח שבמערכת המשפחתית קיימת טראומה שהתוצאה שלה היא 'איבוד הביטחון העצמי'.

כמובן שבמקרה הזה המטרה בטיפול תהיה להחזיר את הביטחון העצמי אל המערכת המשפחתית ואל הגוף של המטופלת, ולמצוא לו מקום שהוא יכול להשפיע ולהיות שוב חלק אינטגראלי שלה.

 

 

השלם כמשפחה נמצא בשלם האישי.

במקום הזה ההתייחסות אל המשפחה לדורותיה היא כאל שלם אחד. זאת היא מערכת שכל חלקיה קשורים ומשפיעים זה על זה. חייו של הסבא עיצבו את התייחסותו לסבתא וחייהם השפיעו על חייו של האבא. חייו של האבא עיצבו את יחסיו עם האימא וחייהם עיצבו את יחסם לילדם וכן אחורה לעבר העבר וכן הלאה לעתיד. הכלל של כול היחסים האלו נמצאים בהווה אצל האדם שמולנו.

ניתן במובן מסוים להתייחס אליו כאל שלם שמכיל בתוכו את כל השאר.  היחסים הטובים בין בני המשפחה לדורותיה מתבטאים גם כיחסים טובים פנימיים בפרט, בינו לבין עצמו וביינו לסובבים אותו. הוא מרגיש סוג של שלמות פנימית.

במידה והמשפחה או מישהו מהמשפחה לדורותיה עבר אירוע קיצוני/טראומאטי נוצרים מתחים חדשים בתוך המשפחה בין בני המשפחה ויחסים בעייתיים אלו מקבלים ביטוי גם בעולם הפנימי של בן המשפחה.  כל בני המשפחה יהיו מושפעים מהתוצאות של אותו האירוע, גם אלה שלא יודעים על קיומו. כלומר, כאשר מתקיים פיצול (טראומה) של השלם במשפחה כל בן משפחה יכיל אלמנטים של אותו הפיצול ואת המתח שביניהם.

 

בקונסטלציה אחת המטופלת מרגישה מאד תקועה בחיים והייתה מעוניינת למצוא דרך חדשה אל מחוץ לתקיעות.

כאשר העמדנו את הקונסטלציה הנציגה שייצגה את המונחית אמרה שמאד קר לה ברגלים ושהיא לא יכולה לזוז. כאשר התהליך התפתח, הסתבר שהתופעה של תקיעות וקור ברגליים  נמצאת בסיפור של הסבא שלה שהיה בשבי. הנציג שייצג את הסבא דיווח שהוא חש שהוא נמצא בתוך צינוק וחצי מגופו בתוך מים.

כלומר, כאשר הסבא נכלא בדרך זו בצינוק הוא איבד חלקים מסוימים מהתכונות שלו ואימץ את המצב הרגשי והפיזיולוגי של אותה החוויה לתוך הקיום שלו.

הוא איבד את היכולת לנוע, את היכולת לבחור, את היכולת לקחת אחריות, את היכולת לראות קדימה, את הקשר עם החברים שלו עם הבית והמשפחה שלו.

הוא אימץ תקיעות, הוא אימץ תחושה של צינוק, הוא אימץ תחושה של קור וחוסר יכולת תנועה ברגליים, הוא אימץ תחושה של שבי וכל מה שבא עם תחושה קשה זאת. ואת כל זה הוא הוריש למשפחתו. ניתן לראות בחייה של הנכדה את כל אלו ולראות איך היא חיה את חייה באופן שהולם את הגורל של סבה.

זאת היא דוגמא מאד טובה להעברה בין דורית. ניתן לראות פה העברה של חוויה בצינוק מדור לדור. הנכדה הזדהתה עם הסיפור של הסבא.

בנוסף לסיפור של הסבא בכלא התפתחה גם בינו לבין אשתו, הסבתה, דינאמיקה בעייתית נוספת, היא מרגישה בחוסר שלו, חווה את האי הודאות הנוראית באשר לגורלו, את הגעגועים אליו ואת הגעגועים אל השלמות שלהם כשהיו ביחד.

עם זאת, בעצם זה שהוא נשבה הוא השאיר אותה בודדה ללא אהובה, ובן זוגה שלצידה בשעות הקשות, וכל מעמסת גידול הילדים ואחזקת הבית נפלה עליה. במצב זה התפתח המון כעס על האירוע כולו ועל הסבא עצמו. היא אבדה את היכולת לאהוב, את היכולת לסמוך על האחר ועל גברים בכלל, אבדה לה שמחת החיים, ואבדה היכולת לדאוג לעצמה ולרחשי ליבה.

 

ואת כל  הסיפור הזה הנכדה, ללא יודעין חווה. היא מנותקת מאותן יכולות שסבה התנתק מהן, ומחוברת לתכונות ולדינאמיקות שאותן הוא אימץ. היא גם ירשה מסבתה את הדברים שאבדו או פוצלו כמו – היכולת לאהוב, היכולת לסמוך, היכולת לדעת כמה אני יכולה לקחת על עצמי, וחוסר יכולת לסמוך על גברים.

כאשר בודקים מה קיים בתוך תחושת התקיעות שלה, כל האלמנטים האלו עולים, ברמה הסמלית, רגשית ותחושתית, ביחסים שלה עם המשפחה ועם הסביבה.

כלומר היא סובלת מאותם הפיצולים והדינמיקות שאחרים במשפחה חוו בעבר.

 

 

פיצול האמהות ופיצול האישיות:

הנה דוגמה נוספת לביטוי של הפיצולים במשפחה והביטוי של הפיצול המשפחתי אצל אחת מבנות המשפחה.

הגיעה מונחית שסובלת מסכיזופרניה, זו דוגמא למצב שהפיצולים והנתקים הפנימיים לא מאפשרים קיומו של מרכז שיודע שהכול קשור אליו. המרכז כמעט לא קיים או מאד שברירי ולכן אין מה שמקשר בין הקולות והאלמנטים השונים. בקונסטלציה  עלה פחד איום מאימא, סכנת חיים ומוות. כשהוספנו נציגות לסבתה שלה, לאימא של סבתה שלה ולסבתה של סבתה שלה, הסתבר שכול אישה בדורה חוותה את אותו הפחד האיום מהאימא שלה. ואז הסתבר שחמישה דורות קודם לכן הנשים במשפחה עברו חוויה טראומטית במיוחד.

 

במשפחה הזאת להיות בקשר עם אימא פירושו להיות בסכנה שנחווית כאמיתית אפילו אם במציאות היא לא קיימת.  קשרים בלתי אפשריים אלו מקבלים ביטוי במבנה האישיות שלה, כלומר, אסור שחלק אחד שלה יהיה בקשר עם חלק אחר. אסור לה להיות מחוברת עם עצמה ועם הרשות שלה. אסור לה ליצור חיבור רגשי עם אף גורם חיצוני. כל חיבור פירושו אימה וסכנה.  

 

 פיצול של תכונות בדורות קודמים והפוטנציאל למימוש שלהן

 

בקונסטלציה אחרת המונחית מספרת שהחיים שלה סובבים סביב מיניות שקשה להכיל והיא חשה מסוכנת לעצמה. כנציגה מול האבא ומול האח הייתה כל הזמן סכנה של ניצול מיני וגם אלימות. היא כל כך מונעת על ידי המיניות שלה שאין לה תחושה לגבי התוצאות. מהצד ניתן לראות בבירור שהגברים עוד רגע יעשו לה משהו ושאין לה שום תחושה או הבנה להתנהגות שלה. היא מונעת ע"י כוח שמעוור אותה ומסכן אותה. הנציגים של האב והבן מופעלים גם כן מהדינאמיקה הזאת אך עדיין יכולים לומר שזה לא יגמר טוב אם היא תמשיך כך. כתוצאה האח מתרחק מאד, מה שקורה גם במציאות, והאבא בקושי מחזיק את עצמו והבת ממשיכה.  זה נהיה בלתי נסבל.

לנוכח כול ההתרחשות הזאת, הנציגה של האמא עומדת חסרת חיים. האימא חסרת חיים והבת מוצפת. ההנחה היא שאם האימא תקבל חיים, היא תוכל להיכנס לתמונה המשפחתית ולעזור בשינוי הדינמיקה הבעיתית.   

כאשר הסתובבה האימא אל העבר, אל ההיסטוריה שלה. היא רואה עוד נשים כמוה, חסרות חיים. בשיחה עם המונחית התברר שזו קהילה אשר בה, כל הנשים שודכו לבעליהן בגיל צעיר מאוד, כלומר לפני ההתפתחות הנשית והמינית. כאשר הנציגה של האימא הסתכלה על כל הנשים הללוה תחושה שהן חסרות מיניות וחסרות נשיות הייתה מאוד ברורה. ניתן להניח שמיניות ונשיות כגורמים היו שם כל הזמן, אך לא יכולות היו להיות מחוברות לנשים. החוסר זה חוותה כול אימא צעירה כאשר במקביל היא גם יורשת ומורישה את אותו החוסר. ניתן לומר שהמיניות ונשיות הן שתי תכונות בפני עצמן, ואז כמו כדור שלג, בכול דור שלא היה להן מקום הן גדלו כפוטנציאל שאינו ממומש ורצונו להתממש הולך וגובר.

בדור הזה, של המונחית, זו הפעם הראשונה שאין חתונה בשידוכים ובגיל צעיר, וכול הפוטנציאל שלא היה ממומש רוצה לקבל ביטוי דרך המונחית.

ביקשתי מהאימא להסתכל אל מעבר לנשים הללו, למצוא אישה או נשים שעדיין היו מאוחדות עם הנשיות והמיניות שהיו יותר 'שלמות'. כאשר יכלה לראות את זה, ביקשתי ממנה שכל הנשים עם החוסר יסתכלו אל הנשים ה'שלמות יותר' ושייווכחו שם בנשיות ובמיניות ויתנו לזה להשפיע על כל אחת בדורה. כך, לאט לאט, כול אחת החלה  מתעוררת לחיים ונהיתה יותר צבעונית. וכך גם האימא, שהייתה חסרת חיים ועם חוסר יכולת להשפיע במשפחתה שלה,  חשה את החיים והצבעוניות בתוכה והרגישה מספיק חזקה להסתכל אל האבא. תהליך זה, איפשר גם לאבא, לראשונה להסתכל על אישתו במקום על הבת שלו.  כשזה קרה, הבת יכלה לסגת מהמעורבבות עם כול מה שהיה חסר אצל אימא שלה ובעקבות זאת מהיחסים של הוריה אל עצמאות חדשה שאינה מונעת ע"י דחפים בילתי נשלטים, עם גבולות יותר ברורים ומודעות למעשיה.  

 

לסיכום:

בתהליך הקונסטלטיבי ניתן לחפש מה רוצה לקבל השלמה, השלמה של ביטוי, השלמה של תהליך, השלמה של חלקים והשלמה בין דמויות, וכול זאת, בכדי לאפשר לנבדלות חדשה עם פניות המביטה אל העתיד. כול תהליך הינו צעד נוסף בכיוון…