ישי גסטר – קורסים וסדנאות > מאמרים > מאמרים בקונסטלציה משפחתית > הגיגים > מפגש ארבעת המהויות

מפגש 4 המהויות 

מתוך הספר (שבתהליך)- אני והקונסטלציה – של ישי גסטר

מפגשים:

החיים הם סדרה של מפגשים. כאשר אנו נולדים אנו נפגשים עם העולם החיצוני, ומשם והלאה זה מפגש אחרי מפגש. יש מפגשים עם אנשים, יש מפגשים עם מצבים.

כל מפגש יוצר מציאות חדשה שלפניו לא הייתה. כאשר אדם פוגש את אשתו לעתיד החיים לא יכולים לחזור לאחור, הם ימשיכו להיות בקשר כול עוד ישארו ביחד וגם עם יפרדו. חייהם יושפעו האחד מהשני מכאן והלאה.  כאשר אדם פוגש מצב מסוים, עילאי או טראומטי, וגם פחות קיצוני, הפגישה הזאת היא עכשיו חלק ממנו ותהיה איתו במודע או שלא במודע לאורך כל חייו.  

לא פעם אנו מתחרטים על מפגש זה או אחר ועל הדרך בה נהגנו, או כואבים מפגש שבו נפגענו, ומבלים זמן בתקווה שהוא לא היה קורה. לעיתים האימרה וההדהוד שלה ע"י אחר "זה לא צריך היה לקרות" עוזרת לתחושת הקלה ומספיקה להביא לריפוי.  אך כאשר זה לא מספיק, ככל שנאחז בתקווה ש"זה לא היה צריך לקרות" כך אותו מפגש ימשיך להשפיע עלינו, יעכב את התנועה וההתפתחות שלנו ויפריע למפגשים החדשים. הוא יהיה כמו צל שמלווה אותנו לכול מפגש חדש. לא רק שהוא ילווה אותנו, הוא גם ימשיך ללוות את ילדינו ונכדינו. באותה המידה שמפגשים כאובים של הורינו וקודמיהם מלווים ומשפיעים עלינו.

 

לפעמים אנו אומרים "זה כבר מאחורי" או "זה כבר לא מעניין אותי" או " החלטתי לא לדבר על זה יותר". אך, אם נחשוב לרגע מה גורם לנו לומר משפטים כאלה נמצא שהאמת היא בדיוק הפוכה. משפט שנוגע בתהליך של ריפוי יגיד משהו כמו "אכן זה השפיע עלי מאוד תקופה מסוימת ואני מקווה שלמדתי מזה משהו, אך אני לא באמת יודע אם זה עדיין משפיע עלי או שלא".

 בפרק הזה אני רוצה לדבר על מפגשים שהתוצאות שלהם כאובות ושאינן מרפות.

אני אדבר על מה קורה במפגש, על איך התוצאה יכולה להשפיע לאורך כמה דורות ואיך בעזרת הקונסטלציה המשפחתית ניתן להתקדם הלאה למפגשים חדשים עם פחות השפעות מהמפגשים קודמים.

 ארבעת המהויות:

כאשר אני מסתכל על מפגש, בתהליך הקונסטלטיבי,  אני רואה ארבע גורמים מעורבים שאני קורה להם ארבע המהויות.

מהות אחת היא הגורל או המציאות, המהות השנייה היא צד אחד, צד א',  של המפגש וההיסטוריה שלו. המהות השלישית היא הצד השני, צד ב', וההיסטוריה שלו והמהות הרביעית היא התוצאה של המפגש. לכל אחד מאלו אני קורא מהות, מאחר והם חלק מהותי שמתקיים במפגש. הם מתקיימים במפגש מעצם מהותו.

המהות הראשונה, ניתן לקרוא לה הגורל או המציאות. היא הדבר הלא מובן שמביא למפגש בין שתי המהויות האחרות- השנייה והשלישית, שלאחריהן תיווצר המהות הרביעית. צריך לשים לב שמהות זאת אינה תופסת מקום של תוקף אנושי, כלומר כאשר נאמר "הגורל או המציאות, (או כול כוח שאינו אנושי אחר) מתאכזר אלי", כאן אנו משליכים על הגורל או המציאות תכונות אנושיות. למרות שיש היגיון מסוים שמניח את הדעת כאשר עושים זאת, ובשלבים מסוימים זה נותן תחושת הקלה מסוימת, אך הסכנה היא שניקח על עצמנו מקום קרבני שיהיה קשה לצאת ממנו.

כאשר אנו מסתכלים על מפגש שקרה כבר, בעבר, אין לנו אלא לקבל שהוא היה חייב לקרות. זאת היא דרך  להתייחס אליו, בכדי שנוכל להתמודד עם התוצאות שלו ולהמשיך הלאה. כל עוד לא נביט נכוחה על המפגש ונתמודד עם התוצאות שלו לא נוכל לנוע הלאה עם הכוחות שההתמודדות נתנה לנו. אנו נישאר חלשים ומושפעים ע"י המפגש, ובלב נמשיך לקוות שהוא לא היה קורה.

אפשר לשים על המהות הראשונה הרבה שמות: גורל, אלוהים, כלכלה, ממשלה אבא, אמא, בעל, ילדות, אפילו את עצמי אני אאשים. כל ההאשמות הללו הן אומנם צורך טבעי ועוזרות ליצור סדר מסוים שעוזר להקלה בהרגשת הכאב והתסכול, אך הן לא מאפשרות להתעסק עם המציאות להתמודד איתה, ללמוד ממנה ולקבל ממנה, ולהמשיך עם מה שהיא נותנת לנו.

המהות השנייה היא הקו ההתפתחותי של השושלת (או ציר הזמן ההיסטורי), של צד א' במפגש, לדורותיה. שכוללת בתוכה את כל האנשים והאירועים שקרו בה.

כאשר עברנו מפגש כואב או טראומטי, לאחר זמן, כאשר הכאב פחות שולט בנו באופן מודע, ולפעמים מדובר בדור אחד או שניים יותר מאוחר, אנו יותר חופשיים להסתכל לאחור אל העבר שלנו, של המשפחה שלנו ושל התרבות שלנו ולהעז לראות בו את הגורמים שהביאו לכך שאותו מפגש היה בלתי נמנע. כאשר אנו עושים זאת, בענווה מסוימת, ביכולתנו לצאת ממעגל האשמה וההאשמה אל עתיד חדש.

כמו כן אנו יכולים להביט בצד השני, זה שגרם לכאב, בעבר שלו שהביא אותו לעשות את מה שעשה, בדרך חדשה, ואולי אפילו לומר לו "תודה". (על מה? זאת במהות הרביעית)

המהות השלישית היא הקו ההתפתחותי או ציר הזמן ההיסטורי, שממנו התפתח האדם או האירוע, צד ב', שמולם התרחש המפגש. פה אני מביא בחשבון שתי אפשרויות – האחת היא מפגש עם אדם אחר והשנייה עם מצב.

המהות השלישית, צד ב', היא זאת שאיתה המהות השנייה נפגשת.

לדוגמה פגישה עם מישהו שגרם לי עוול, אני אהיה המהות השנייה (צד א') והוא השלישית (צד ב'). או מצב מסוים שהביא לתוצאה כאובה כמו תאונה, מלחמה או משבר כלכלי. אני אהיה המהות השנייה והמצב הוא המהות השלישית.

גם האדם וגם המצב, שאתו נוצר המפגש, הם תוצאה של איזושהי התפתחות לאורך ציר הזמן. גם כאן אנו נדרשים להביט 'בענווה' אל מה שהביא את המהות השלישית להיות ולגרום למה שהיא גרמה.

כאשר אנו עושים זאת יחד עם התהליך של המהות השנייה אנו מקבלים מפגש עם מרחב ומציאות שתומכים בחיים יותר מלאים.

המהות הרביעית היא התוצאה, מה שנוצר בעקבות אותו האירוע, בכוח שלושת המהויות הקודמות, מתוך חיבור מועד שמובן רק בדיעבד ובתוכה נמצא הניצוץ לעתיד חדש.

ובכן, הנה דוגמה:

איש שבמקצועו היה מציל בים,  הלך ברחוב והחליט לחצות את הכביש. בא אופנוע ופגע בו. האיש נשלח לבית החולים עם צלעות שבורות ורוכב האופנוע איבד את הרישיון שלו וקיבל קנס מאוד גבוה.

לאחר זמן כאשר הפגוע החלים פחות או יותר הוא לא יכול היה לחזור ולהיות מציל בעקבות הפגיעה שספג והיה צריך להחליט מה לעשות עם חייו. בפניו עמדו בעצם שתי אפשרויות האחת לכאוב ולכעוס עד אין קץ על אובדן המקצוע שהיה כל חייו ולהאשים את הרוכב האופנוע ואולי אפילו לרדוף ולנקום בו, או להאשים את כול רוכבי האופנועים או את עצמו על חוסר הזהירות שלו או את הגורל. האפשרות השנייה היא לראות מה נתנו לו כל חייו כמציל, מה הוא יכול לקחת איתו לרגע זה ולעתיד שיבוא. מפה יכול להיוולד עתיד חדש, שסיכוי טוב שבבוא הזמן הוא יוכל  לקבל שהמפגש היה חייב לקרות ולרוכב האופנוע ולגורל היה מקום משלהם. אין הוא נדרש לסלוח להם או לוותר להם או לכעוס עליהם. זאת היא פעולה פשוטה כמחשבה אך מורכבת בהרגשה. בכדי שתהיה לה משמעות יש צורך לחוש ולהרגיש את המורכבות שלה ומשם לפעול. 

זהו המקום של המהות הרביעית.

  

הסבא והרוצח – סיפור מקרה:

הגיע מונחה לתהליך בקונסטלציה משפחתית וסיפר שסבו נהרג. המונחה סיפר שבכל פעם שהסיפור עולה הוא מוצף בגל של רגשות שמפריע לו לתפקד.

הצבנו נציג ל'גל רגשות' ונציג בשבילו.

בתהליך שהתפתח הסתבר ש'גל הרגשות' שייך למקום קדום יותר בדורות. יש לו מקום בהיסטוריה המשפחתית שהוא מלפני האירוע המסוים הזה. בשלב זה לא היה צורך לשאול או לדעת מה היה קודם. עצם התנועה ושינוי המיקום בקו השושלת הביא לשקט במרחב שבו התרחשה הקונסטלציה. עם זאת יש להניח שבמיקום שבו ניצב הנציג של 'גל הרגשות' הייתה טראומה נוספת. זאת אומרת שהמונחה היה מחובר לרגשות שלא היו קשורים אליו, ואפילו לא לטראומה שחייו נסבו סביבה.

לאחר כחודש המונחה דיווח על כך שחל שינוי משמעותי בדרך שבה הוא מדבר על סבא שלו. הוא אמר שהוא יכול לדבר על אותו האירוע עם יכולת הכלה יותר טובה וביתר בהירות.

יותר מאוחר הוא ביקש למצוא שינוי והטבה ביחסים עם אבא שלו בעזרת תהליך נוסף של קונסטלציה משפחתית.

כאן הוצבו נציגים לאבא ולסבא. מרחב העבודה היה פחות טעון ולכן ניתן היה להוסיף גם נציג לאיש שהרג את סבו. זאת מאחר והוא מייצג את המהות השלישית (צד ב') שללא ייצוג שלה לא יהיה ניתן למצוא את התהליך למהות הרביעית. ולתת מקום לאירוע הטראומטי עצמו.   

כאשר נעמדו הסבא מול זה שהרג אותו היה מתח גדול. כאן נוספו נציגים להיסטוריה ולרקע של כול אחד מהם (הקו ההתפתחותי, ההיסטורי, של המהות השנייה והשלישית). ניתן היה לראות איך המפגש ביניהם היה בלתי נמנע בהתחשב ברקע של כל אחד וברגע ההיסטורי שבו קרה האירוע.

לנציגים זה אפשר לעמוד האחד מול השני עם הבנה יותר רחבה למצבם ולכן עם סוג של השלמה האחד מול השני.

בפגישה אחרת אותו המונחה ביקש לעבוד על נושא הגבריות.

פה הצבנו שוב נציגים לו, לאבא ולסבא.

בשלב מסוים הנציג של הסבא נפל לרצפה ללא כוחות. כשהוא נשאל "מה אתה צריך במקום הזה"? הוא ענה "מישהו שידאג לי ומישהו שישמור עלי".  הוספנו שני נציגים, האחד למישהו שידאג לו והשני למישהו שישמור. כשהוצבו הנציגים הוא מיד קם והביט בהם. הוא ראה שמדובר באמא ובאבא שלו (של הסבא). אותו הסבא התנתק מהוריו כאשר עלה ארצה והשאיר את הוריו ומשפחתו בחו"ל.

כאשר נוצר שוב הקשר בין הסבא והוריו יכול היה הסבא להסתובב לבנו,  נוצר קשר חדש ביניהם שאפשר למשהו חדש לקרות בין האבא והמונחה. תהליך זה גם אפשר לתחושות חדשות, אישור פנימי להיות גבר במשפחה שיש בה קשר בין גברים, בין אב ובנו.

לאחר כמה זמן אותו המונחה הגיע לתהליך נוסף בו הוא ביקש לעבוד על  הקשר עם האח שלו והאנרגיות הבילתי נסבלות בכול פגישה שמתקיימת ביניהם.

הצבנו נציג בשבילו, בשביל האח ובשביל האבא. כאשר הנציג של האב הסתובב והסתכל דרך הדורות עלה משהו חדש הרבה יותר רחוק . סיפור במלחמה קדומה יותר, שאח אחד הרג את האח השני. הנציג של האבא הזדהה עם האח ההורג. האח ההורג אמר "לאחר שהרגתי את אחי לקחתי איתי את גזר דין המוות ואותו הורשתי לצאצאי".  הצבנו נציג לאח שנהרג. כאן יכול היה האח ההורג להביט באחיו ולאט לאט ליצור קשר מחודש שיבוא במקום גזר הדין. מכאן ניתן להבין משהו לגבי ההריגה של הסבא, ולגבי היחסים בין האחים.

אשמה ונקמה:

לפני שנחזור לרעיון ארבעת מהויות אני רוצה לדבר על נקמה והאָשַמה.

נקמה והאשמה הן רגשות מהותיות לקיום האדם. ללא רגשות אלו היינו כולנו נהיים מלאכים ולא מקבלים מההנאה והתבונה שהחיים כבני אדם, על כל מה שמכאוביהם ונפלאותיהם מאפשרים לנו.

פיזיולוגית הגוף שלנו מגיב לכל מצב טראומטי. במידה ולא נאפשר לו לעשות זאת הוא יפסיק לתפקד.

הנאמנות והשייכות שלנו למשפחה, לחברים ולשבט שאנו חלק ממנו, גם כן דורשות האשמה ונקמה. במידה ולא נחוש אותם ואפילו נפעל בהתאם, השייכות שלנו תהיה בסכנה.

ולכן מנקודת המבט הזאת לא היה צריך לקרות מה שקרה, ובעקבות מה שקרה אנו נפעל בהתאם. נכאב, נאשים וננקום, אנו מחויבים לכך כבני אדם, בני משפחה ובני אותו השבט.

 עם כל זאת יש בנו מקום שמחפש נחת, שמחפש אהבה, שמחפש חמלה, שמחפש המשכיות והגשמה, ואולי הארה לגבי החיים ומשמעותם מדי פעם. במידה ונהיה נעולים עד אין קץ במעגלי הנקמה והאשמה לא יתאפשרו לנו דברים אלו.

כאן אני רוצה לחזור לרעיון מפגש ארבעת המהויות. ככל שמסתכלים לעבר ההיסטוריה של צד אחד במפגש הטראומטי, ניתן לראות שהמפגש היה מועד לקרות, אך ניתן לעשות זאת רק בדיעבד. הראיה הזאת של כול הצדדים יחד עם חווית ההשלמה (של שני האחים) מאפשרת חוויה תודעתית חדשה. צריך להיזהר מלהשאיר זאת רק ברמת הידיעה מאחר וזה יכול רק להגביר את האשמה או את תחושת הנקמה. התהליך חייב להיות חוויתי ואמיץ.

מעבר לכך כאשר אנו מקבלים וחווים תהליך כזה אין לנו אלא לקבל, בענווה, שלרוצח לא היה מנוס אלא להרוג את הסבא, גם בגלל הסיפור השושלתי של הסבא וגם בעקבות הסיפור השושלתי של הרוצח עצמו. זה לא פותר אותו מהאשמה והתוצאות של המעשה שלו, אך זה מאפשר לשושלת של ההרוג לקבל סיפור יותר רחב ואולי, מתישהו, לצאת ממעגל הנקמה והאשמה.

ברמה הקונסטלטיבית, עכשיו בשושלת של ההרוג יש גם את ההורג וגם את הנהרג ולכל אחד יש חלק בזה. ההורג והנהרג הם מפגש מועד. מועד שזה יקרה ביניהם, בדיעבד. הסיפור של כל אחד ושל המציאות, הפגיש ביניהם.  

אם לרגע אזדהה עם המקום של הרוצח, אני מוצא שכרוצח אני ממלא תפקיד שמבטא את השייכות והנאמנות העמוקה שיש לי לרקע שלי זאת החובה שלי ובשבילה אקריב את חיי ואם צריך גם את האדם שבי. אם זאת, כאשר רצחתי מישהו משהו בי ימות. רק כאשר אכאב את כאבו ואת כאב משפחתו ואבין משהו לגבי ארבעת המהויות, יהיה לי יותר סיכוי למצוא שוב חיים.

אם לרגע אזדהה עם הנרצח, יעלו בי כול רגשות האשמה והנקם ויש סיכוי טוב שגם כן אהפוך לרוצח מתישהו. או שארצח מישהו אחר או שארצח את עצמי.

כאן, התהליך של הסתכלות רחבה אל הצד האחד והסתכלות רחבה אל הצד האחר עם ההבנה שזה היה חייב לקרות היא אפשרות למשהו חדש לקרות.

אלו הן המהות השנייה והשלישית והמפגש שביניהן, אך מה עם הראשונה והרביעית.

ובכן, אם לרגע נביט במהות הראשונה, הגורל, המציאות, אלוהים, או ארכיטיפ כלשהו שאי אפשר ואין טעם לערער על מהותו ומבחינתו המפגש הזה היה חייב לקרות. הרי סיפור הבריאה מתחיל עם שני אחים שהאחד הורג את השני. כלומר זהו סיפור ארכיטיפי. את המשמעות של אח שהורג אח נשאיר לפעם אחרת. אך אנו מחויבים לקבל שזה חלק מהתופעה האנושית.

איך כל זה עוזר להבין את המהות הרביעית – הניצוץ לעתיד חדש בעקבות המפגש המועד בדיעבד.

ובכן כאשר חווינו את מעגל האשמה והנקמה והצלחנו לקיים את תהליך מפגש ארבעת המהויות באופן מלא פחות או יותר אנו אוספים את התובנות וההבשלה שלהן ופונים עם כל זה לעתיד. באופן זה, אנו לא רק משוחררים מלהיות קשורים אל העבר, אנחנו פנויים להסתכל אל העתיד עם בגרות תבונה וחופש נפשי שלא היה קיים קודם לכן. העתיד נראה פחות מאיים ואולי אפילו מאיר עם אפשרויות ואופקים חדשים.