ישי גסטר – קורסים וסדנאות > מאמרים > מאמרים בקונסטלציה משפחתית > על המנחה בקונסטלציה

הנחיה

בקונסטלציה המערכתית, אנו מנסים לשכוח את הדרך שבה המונחה מציג את הבעיה בכדי למצוא את הפתרון, זאת משום שבדרכ' לכל אחד יש תבניות לגבי הבעיה, שבעזרתן הוא רואה ומבין אותה. כדי לצאת מתבנית זו, יש לשכוח את מה שידוע. מה שכבר ידוע הרבה פעמים מפריע. המוח עובד במאמץ בלתי נלאה למציאת פתרונות והידוע (התבנית הקבועה) חוסם/מת מציאת פתרונות חדשים.

ההנחייה בקונסטלציה נמצאת במתח שבין הפנומנולוגיה לבין רעיונות ותיאוריות של סדרים והיררכיות. בין אי הודאות ובין מה שידוע, בין תבניות ומסגרת לתוהו ובוהו. אני מוכן להיות מופתע בכול רגע נתון ואני מביא את הידע הנצבר.

הפנומנולוגיה – מה קורה כאן ועכשיו? למה אני שם לב? אני פותח את עצמי ואת כול החושים שלי – מה אני שומע? מה אני רואה? מה אני חושב? מה אני חש? מה אני מרגיש? אילו דימויים עולים בי? וכן הלאה.

אני מקשיב לנרטיב שעולה ולא נשבה על ידו. אני רואה את התנועה של הקונסטלציה ועוזר לה להתפתח ללא ידיעה לאן היא תלך. אני שם לב לרעיונות שעולים בי תוך כדי ובודק אם יש להם מקום. כול נציג או דמות היא חלק שווה בתופעה שמתהווה לפני, אין טוב ואין רע, אין מועדף ואין שעיר לעזאזל, הקונסטלציה תראה לי את הדרך לפתרון.

לעיתים אני יודע לאיזה כיוון היא צריכה להתפתח ולפעמים אין לי מושג, אני שורד את האי וודאות ולעיתים מציע התערבות.

חשיבות הצדדים בקונסטלציה: זה שעומד מימין הוא זה שנותן לשמאלו. הנתינה עוברת מימין לשמאל. עם כיוון השעון.

המונחה בקונסטלציה ישב לימינו של המנחה. מימין לשמאל: ימין הוא הנותן (המונחה) ולכן הוא בראש ההיררכיה, ולצידו משמאל – המנחה, נותן השירות. בכדי לתת שרות טוב נותן השרות נמצא במקום של קבלה, הוא מקבל אליו את המידע שלמונחה ולמערכת שלו יש לתת. לכן המנחה ישב לשמאלו של המונחה וכך הוא במקום המקבל, שהוא שני בהיררכיה.

זה נכון שהמנחה הוא בעל הידע והניסיון, ומבחינה זאת הוא היררכית יותר גבוה, אך ללא המונחה הוא מאבד משמעות. הוא בא לשרת את המונחה ואת המערכת היותר רחבה שלו, ולכך הוא יגייס את הידע והניסיון שלו.

במידה והמנחה יהיה לימינו של המונחה קיימות שתי אפשרויות, האחת היא שהמונחה יראה אותו כמישהו מהמערכת הפרטית שלו, של המונחה, וזה יצור אצלו בילבול, ושתיים זה ישים את המערכת של המנחה במקום יותר חשוב ויהיה לו קשה לקבל מידע מהמונחה והמערכת שלו.

דרכי קבלת מידע אצל המנחה: עיניים – מה אני רואה, אוזניים – מה אני שומע, תובנות – מה אני מבין, תחושות ורגשות בגוף – מה אני חש ומה אני מרגיש, ודימויים ואסוסציאציות – מה עולה בי כאשר אני מקשיב למונחה. יש לבדוק את התופעות שעוברות עלי – האם נוח לי? מה קורה לי? המיקוד הוא לכאן ועכשיו. המנחה צריך לשים-לב איך הוא מרגיש: הוא מקבל מידע דרך המערכת בשלמותה שהמטופל מביא איתו. התחושות של המנחה הן כתוצאה ממכלול המערכת שהמונחה מביא.

יש לנסות לא להעמיס אחריות על המונחה. להימנע עד כמה שאפשר משיחה טיפולית בגוף שני, כמו לדוגמא: "איך יהיה לך אם…". "מה אתה צריך לעשות…" אלו שאלות שפונות אל המונחה בגוף שני. יש להסתכל עליו כעל חלק ממערכת שלמה ולא כבעל אחריות בלעדית על הנושא והמועקה שהוא מביא. בראיה המערכתית מגבלות או השהיות הן חלק ממערכת יותר רחבה שבה נמצאים גורמים שלא מאפשרים למונחה לגשת/ לעשות וכד'. שם נמצאת האחריות לחוסר התנועה של המונחה, ושם נמצא הפוטנציאל לתנועה חדשה.

לעיתים טוב לשאול את המונחה על תמונה של טרנספורמציה, הפתרון: איזה סימנים יהיו לך שנעשתה טרנספורמציה? איך תדעי שמשהו משמעותי השתנה? התשובה מאפשרת למונחית לראות תמונה שנמצא בה פתרון, ולמנחה היא מאפשרת סוג של מטרה שתוביל אותו בתהליך של הקונסטלציה.

הפרדה של גורמים ואלמנטים: כאשר המונחית עצובה, לא לראות את העצבות כחלק מהמונחית, אלא כישות בזכות עצמה שאולי שייכת למישהו אחר. זה מקל על המונחית כאשר העצבות הופכת לישות בזכות עצמה. ואם בוחרים נציגה לתחושה זו, אז המונחית מרגישה יותר טוב, כי היא מובדלת מהישות הזו והיא יכולה להסתכל עליה מהחוץ (ולא מתוכה, כחלק ממנה). בצורה זו, היא יכולה להתנתק מתחושה זו או להתחבר אליה. טוב לשים בנפרד את הכובד, העצבות, הביקורת, הכעס, סימפטום פיזיולוגי וכו'. כל אלו כאשר הם מכבידים על המונחית יש סיכוי טוב שיש בהם אלמנט של העברה בין דורית. הילדה לוקחת/מקבלת את הרגש הקשה בירושה. זה לא משהו שהיא בחרה בו באופן מודע.

בתהליך הקונסטלטיבי המשפחתי לעיתים, נכון יותר לעבוד רק עם הורה אחד כי אז יש פוקוס על אותו הורה ואפשר לעבוד עוד ועוד לגביו ולגבי המערכת שלו, לפתוח ולעשות עוד השלמות וסדרים באותה מערכת.

הרכנת ראש: הרכנת הראש היא סוג של קיצור דרך בתהליך הקונסטלטיבי. יש בה כמה אלמנטים חשובים. יצירת היררכיה של גבוה ונמוך, מצב גופני סימבולי בו זה שמרכין את הראש מאפשר למה שהוא נשא על גבו להתגלגל ולחזור במעלה ההיררכיה וההיסטוריה המשפחתית למקום שאליו הוא שייך. אמירה גופנית בה זה שמרכין את הראש אומר לזה שלפניו אתה יותר גדול ממני ולך יש את היכולת לקחת יותר אחריות, או, המשא שאתה נושא הוא הרבה יותר גדול משלי והגורל שלך יותר גדול משלי.

חיזוק על ידי חזרה של דברי הנציגים: כאשר הנציג אומר משהו שמרגיש שיכול להביא לשינוי או העמקה של המצב אפשר להדגיש את זה, לבקש שיחזור על זה מול זה שלפניו כשהוא מביט בעיניים. טוב להצהיר על המצב כמות שהוא: לדוגמה: הבעל לאישתו – לא הייתי שם בשבילך, אין לי את היכולת לראות אותך. או, עכשיו אני יכול לראות אותך, קודם לא יכולתי, עכשיו אני פה קודם לא הייתי פה. וזאת תוך כדי הסתכלות בעיניים. דרך העיניים מה שנאמר מגיע ללב, במידה והנציג לא יכול לומר דבר מה ולהסתכל בעיניים של השני, כנראה שעדיין אין לו את היכולת באמת להיות מחובר למה שהוא אומר, ואז צריך לראות מה יכול לעזור לו, או שהמשפט אינו מתאים עדיין.

במערכות היחסים שהיו קשות ומלאות סבל, ניתן לומר ולקחת אחריות על הסבל, אך צריך גם לאזן עם מה שהיה טוב או מיוחד. לדוגמה: "לא היה באפשרותי להיות לך בעל טוב, אני רואה שגרמתי הרבה סבל, את האחריות על מה שאני עשיתי תשאירי איתי, אני גם זוכר את הזמנים הטובים שהיו בינינו, איך זה היה בהתחלה, ואני נותן לזה מקום בליבי".

כאשר נותנים מקום לכל הדורות בקונסטלציה, משהו בכאב או בבעייתיות מתחלק בין הדמויות הנוכחות. ולא נשאר רק אצל הנציג של המונחה.

 

הוסף תגובה