בקונסטלציות התנ”כיות, המונחה בוחר סיפור או דמות תנ”כית שהוא חש אליהם קשר, גם אם לא מוסבר, או שהסוגיה המועלית שם מעניינת אותו באופן אישי. בניוזלטר הנוכחי המשתתפים ייצגו דמויות מתוך סיפור משה, אהרון ועגל הזהב, מתוך התעניינות של אחת המשתתפות בנושא של מנהיגות. בואו נראה מה גילתה לנו הקונסטלציה התנ”כית…
ללא מנהיגות:
בהתחלה ראינו את משה מתחיל לחפש את לוחות הברית, או תשובה שתעזור לו בהנהגת העם בקצה הרחוק של החדר, כאשר אהרון מנסה לנהל את חוסר הסבלנות של העם. ככל שהתהליך התפתח נוצרה תחושה של חוסר נוחות גדולה שהייתה מעבר לידע של הנציגים על הדמויות שאותן הם מיצגים.
ככל שהקונסטלציה התקדמה הרצון של העם לסמל כל שהוא שייתן להם איזו תשובה לחוסר המנוחה ואי הודאות הלך והתעצם. מהר מאד היה ברור שלאהרון אין שום יכולת שכנוע או מנהיגות בכל מה שקשור למצב ולרצונות של העם. משה חזר והחל להתעמת עם אהרון והמצב נהיה בלתי נסבל.
הכנסת העבדות לארון:
לאחר מכן הוספנו נציג לעבדות, כי הייתה תחושה שיש משהו אחר מההיסטוריה, חבוי, שמנהל את העם ולכן לאהרון אין אפשרות להנהיג אותו. העבדות כחלק מהזהות של העם הייתה מאד חזקה ויצרה עוד בלבול והגבירה את הכאוס וההיסטריה. התגובה האנושית של אהרון- לסגור את העבדות, העבר, בארון שהיה בחדר- הייתה מאד סימבולית, וחסרת תועלת כאחד.
אז השאלה היא איך עוזרים למנהיגים?
הקשר בין סדר משפחתי ליכולת מנהיגות:
הנסיון הנצבר בקונסטלציה מראה לנו שכאשר נותנים מקום לסדר ולהיררכיה של מי בא לפני מי, אנחנו מוצאים מי יכול לתמוך במי ומאיזה מקום אפשר לתפקד בדרך הכי טובה.
אנחנו רואים שקיימים פה שני סדרים מנוגדים:
מבחינת התפקיד משה בא לפני אהרון ומרים אך מבחינת המשפחה משה הוא הקטן, גם אהרון וגם מרים באים לפניו.
הנחיית הקונסטלציה מסתייעת בריטואלים המאפשרים להשיב את הסדר הטבעי.
ביקשנו ממשה מרים ואהרון לעמוד בסדר מסוים, כאשר הבכור מימין והקטנים יותר לשמאלו. זהו סדר עמידה, שעוזר להבהיר את החוויה של מי בא לפני מי.
לאחר מכן העצמנו את זה בעזרת משפטים קונסטלטיביים:
משה לאהרון: אתה הגדול, הבכור, ואני הקטן, אתה הראשון ואני השלישי. קיבלתי על עצמי תפקיד מאד גדול ואני זקוק לעזרתך.
משה למרים: את אחותי הגדולה ואני האח הקטן שלך. את האישה שבינינו.
[בכדי להנהיג, צריך גם את היכולת לקבל את המין השני וגם לתת לו כבוד].
אבא ללא אמא, קשה לו להיות הורה טוב לילדו. הילד לא יכול לקבל על עצמו את ההורות של אביו באופן שלם ללא אמו. כאשר ההורים מקבלים אחד את השני ויש להם כבוד לשוני שביניהם, קל להם יותר להיות הורים לילד, והילד יותר שקט ופנוי להגשמה של עצמו.
כאשר הדברים האלו נאמרו בעמידה הזאת, אמר משה: אני מרגיש סוף סוף מנוחה בפנים, משהו הסתדר. לאחר מכן היו עוד כמה חילופיי משפטים ספונטניים שחיזקו את הקשר והשייכות שלהם אחד לשני.
ואז הם פנו להביט בעם, בעבדות (שהוצאה מין הארון בינתיים) ובכאב של העם.
הקשר בין קבלת העבר ליכולת מנהיגות
בקונסטלציה אנו מתבוננים גם על שייכות: לכל סיפור ואירוע שקרה למשפחה יש מקום במשפחה. כאשר מישהו או משהו מוצא מהמשפחה, יהיו לכך תוצאות.
משה נתבקש לשים את ידו על הלב של העבדות (ליצירת קשר של לב) ולומר: ” את העבר שלנו, את חלק מאיתנו“
והוא הוסיף באופן ספונטני: “לולא את לא היינו עוזבים את מצריים, בזכותך עשינו את הצעד הזה“.
העבדות הרגישה סוף סוף שהיא קיבלה את המקום שאליו היא שייכת, ולא רק את המקום, אלא גם הכרת תודה עמוקה על התפקיד שלה. הדחף להמשיך לרדוף את העם נמוג, להפך, זו היא שעכשיו שוחררה מעבדות.
