הורים נותנים וילדים מקבלים.
זהו מצב אופטימלי של נתינה וקבלה אין סופית.
זהו מצב שתומך בהגשמת הפוטנציאל של שני הצדדים.
ילד יכול לקבל מאביו עד סוף חייו.
בת יכולה לקבל מאימא עד צאת הנשימה האחרונה מפיה.
היכולת של הורים לתת אינה נגמרת, גם כאשר הם עוברים לעולם הבא.
היכולת של ילדים לקבל אינה נגמרת גם כשהוריהם כבר זקנים או שכבר אינם.
לא מעט אני שומע אנשים אומרים “אני כבר סלחתי להורים שלי” או “אין מצב שאני אסלח לאבא או אימא שלי”. כאשר ילד סולח להוריו הוא שם את עצמו מעליהם ואז אין הוא יכול לקבל מהם. הוריו נשארים “קטנים” בעיניו והוא חש גדול יחסית אליהם. במצב כזה, הוא לא יכול לקבל מהם ויהיה לו קשה יותר לתפקד כהורה בעצמו. הוא יישאר קשור להוריו בדרך שלא מאפשרת להם לתמוך בו ולא יהיה פנוי לאשתו ולילדיו.
אם כך, מהי הדרך שבה הילד יכול להפסיק לכעוס על הוריו בלי להיות בתפקיד הסולח? איך הוא יכול לצאת מהפרדיגמה של “הורי הם לא בסדר, בכדי שלא אכעס עליהם יותר עלי לסלוח להם על השגיאות וההתנהגות הבעייתית שלהם”.
לא מעט אני שומע הורים שאומרים שהם מאוד מצטערים על הדרך בה גידלו את ילדיהם, שהם לא היו מספיק איתם, שהם לא הקשיבו כשהיו צריכים ושעשו שגיאות כאלו ואחרות. הם מרגישים אשמים וקצת טיפשים על הדרך שבה הם גידלו את ילדיהם עד כדי כך שהם צריכים לבקש מהם סליחה.
איך תחושות אלו יכולות לתרום לתמיכה ונתינה מצד ההורים? כאשר הורה מרגיש אשם הילד כועס יותר. כאשר הורה ‘מקטין’ את עצמו אל מול הילד, על ידי האשמה עצמית, הילד חש שבאותו הרגע אין לו הורה.
אז מהי הדרך להיפטר מתחושות האשמה? איך ניתן לעמוד מול הילד כשעשיתי משהו שלדעתי הוא לא בסדר? האם לומר לו “זה הכול היה באשמתי, התנהגתי בטיפשות ובחוסר מחשבה אני מקווה שאתה סולח לי”? האם הילד ירגיש יותר טוב? האם כך הוא יסכים לקבל תמיכה ממני?
לרוב הילד ירגיש בוז חבוי כלפי הוריו במקרה כזה, הוא ירצה לדחות את התמונה הזאת, ויחוש שהוא מעליהם. וכך הוא יאבד אותם כהורים ויהיה לו קשה לקבל את התמיכה שלהם.
בתהליך הקונסטלציה המשפחתית אנו מנסים להימנע מלומר סליחה.
נכון שלא פעם לומר סליחה, או אני מצטער זאת הדרך לשינוי מצב של יחסים כואבים. אך השימוש השרירותי במילה סליחה נוטה להוציא את הטוב והעוצמה שיש באדם וביחסים בין אדם לאדם.
הוא לא מאפשר להכיר במציאות, במה שקרה ובכאב שנגרם. הוא מחניק ביטוי של כעס כאשר הוא נאמר במקומו ולא מאפשר יחסים שיש בהם חיים ומגוון רב של צבעים והכי חשוב – הוא לא מאפשר לקחת או לתת אחריות.
…אישה כעסה כעס רב על אימא שלה מאחר והיא עזבה את המשפחה כאשר היא הייתה עדיין ילדה. כאשר אותה ילדה נהייתה אימא בעצמה גם הילדה שלה כעסה עליה כול הזמן, אך הפעם ללא סיבה שנראית לעין.
זאת היא תוצאה של יחסים לא פתורים עם ההורים של ההורים. האימא כועסת על אימא שלה ולכן הילדה גם כן כועסת על אימא שלה.
בתהליך הקונסטלציה, כאשר הסבתה, האימא של האימא, אמרה לבת שלה “לא הייתי שם בשבילך, לא הייתי כשהיית צריכה אותי ואני רואה את הכאב הרב שזה גרם לך”. הרגישה האימא (הבת) שסוף – סוף, מישהו רואה את הכאב שלה, שהאימא שלה רואה ומכירה במה שקרה ובתוצאות של זה ושעכשיו יש לה אימא שרואה אותה ונותנת לה, עכשיו ישנה אפשרות למשהו חדש. לזאת אנו קוראים “הכרה בקיים ולקיחת אחריות”.
כאשר האבא פוגע בילד שלו שלא בכוונה והילד בוכה. הוא יכול לומר “אוי סליחה, אני מצטער, איזה טיפש אני” או, הוא יכול לומר “פגעתי בך ילד שלי, אני רואה שזה מאוד כואב לך, בוא ואעזור לך עם זה”. איזה משני המשפטים האלו מאפשר נתינה וקבלה מהאב לבן, ומה סוגר את ערוץ הנתינה והקבלה.
כמובן, שאם הוא פוגע בו בכוונה, בכדי להכאיב, או שהפגיעה היא חמורה משפטים כאלה לאו דווקא עוזרים. כאן האבא צריך לקחת אחריות יותר עמוקה על מעשיו, אך זהו מצב הרבה יותר מורכב.
ככול שהפגיעה יותר חמורה בין הורה לילד כך המורכבות ושאלת האחריות יותר מורכבת. עם כול זאת, כאשר אנחנו יודעים בפרוש, שהילד ירגיש הכי טוב כאשר שני ההורים תומכים בו ושהוא יכול לקבל משניהם, ננסה להגיע למקום שבו כול צד לוקח אחריות על מעשיו ורואה ומכיר בכאב שנגרם לצדדים האחרים. לקיחת אחריות והכרה בתוצאות של מעשינו כהורים זאת היא הדרך להחזיר לנו את הסמכות שלנו כהורים ואת היכולת שלנו לתת לילדינו תמיכה. הילד חש שיש לו גב ושיש אל מי לפנות.
בעמקם של היחסים בין הורים וילדים, ישנה נתינה גדולה מאוד מצד ההורים. נתינה של חיים. אותם חיים שהם קיבלו מהוריהם שקיבלו מהוריהם וכן הלאה עד העבר הרחוק מאוד. זהו המשאב הכי מהותי בשביל ההצלחה של הילדים. ככול שיהיו פנויים לקבל אותו מהוריהם כך חייהם יהיו יותר מלאים.
ישי גסטר
