קונסטלציה משפחתית
סדר ושייכות
לפי הקונסטלציה המערכתית, ישנם חוקים טבעיים: בעבר ברט הלינגר כינה את הגישה הזאת ‘הסדר של אהבה’. הרעיון מאחורי זה הוא שאם קיים סדר מסוים, יש אפשרות לאהבה לזרום; האהבה דורשת סדר מסוים כדי שתוכל לזרום. וכך גם מערכות היחסים צריכות סדר כדי שיוכלו לזרום. בעבודה זו (של קונסטלציה מערכתית) אנחנו מחפשים את הסדר הזה.
הסדר פשוט: היררכיה, כרונולוגיה ושייכות: מי בא לפני מי ומה שייך למי ולאן. במשפחה ההיררכיה ברורה: האב לפני הבן והאם לפני הבת. השייכות: כל מי שנולד למשפחה לדורותיה שייך אליה, כל מה שקרה לבני המשפחה שייך להם. אך לעיתים יש כאלו שמוצאים מהמשפחה בגלל מעשה כזה או אחר, כמו כן ישנם אירועים שדור אחד לא יכול היה להכיל ולכן הרבה מהרגשות והתוצאות של אותם האירועים עוברות לדור אחר אך הן לא שייכות לו.
המשמעות של היררכיה היא של נתינה וקבלה, זה שנותן בא לפני זה שמקבל. זה שתומך בא לפני זה שנתמך, זה שבא קודם הוא זה שיש לו את היכולת והמשאבים לתת ולתמוך. זה שבא קודם מאפשר לזה שבא אחר כך להצליח.
מה הסדר במשפחה שעוזר לה לעבוד הכי טוב?
הסדר הראשוני: ההורים באים לפני הילדים, ההורים נותנים והילדים מקבלים. ההבנה הזו לעומק מאוד משמעותית: ללא ההורה אין ילד. ההורה הוא זה שנתן חיים לילד. הבלבול מתחיל כשלהורה יש בעיה או חסך שהוא עמוק ואז הילד קולט באופן לא מודע לרוב, ומנסה לעזור. אבל ברגע שהילד מנסה לעזור, ההיררכיה מתחילה להשתנות כי הילד נהיה זה שנותן להורה (הוא העוזר) ומי שסובל: זה שניהם. ההורה נחלש והילד מתעצם. אם לרגע נחשוב במוסגים של כלי קיבול, ההורה הוא גדול הילד קטן. כאשר הילד לוקח על עצמו משהו של ההורה, הוא לוקח על עצמו משהו שהוא גדול עליו ולכך יש תוצאות שיוצרות הפרעה. כמובן שצריך גם לזכור שללא שני הורים, אבא ואימא גם אין ילדים. לא יתכן שיהיה ילד ללא שני הורים. זה נשמע פשוט….?
ככל שהילד לוקח על עצמו יותר אחריות מתפקידי ההורים כך הוא פחות פנוי לחייו האישיים. כל זה נעשה באופן לא-מודע.
ככל שרמת ההורות שההורים קבלו נמוכה, כלומר, חסרה להם ההורות, כך הילדים שלהם ינסו למלא חוסר זה, הם ינסו למלא את הפער שנוצר ולהוות מעין “הורים” להוריהם: בתקווה כך להציל את הוריהם. וככל שילדים אלה ימלאו יותר את תפקיד ההורות להוריהם כך תחסר להם חווית הילדות וההורות שלהם, וכך ידרשו ילדיהם בבוא הזמן למלא עבורם את תפקיד ההורות, וחוזר חלילה.
מה שיש לעשות במקרים אלה, זה להחזיר את ההיררכיה והשייכות למערכת: להחזיר דברים למקומם הטבעי והנכון: מה ששייך להורה חוזר להורה ומה ששייך לילד נשאר עם הילד.
הקונסטלציה המשפחתית עוסקת בגילוי המקום שבו נוצר חילוף תפקידים שהוא לרוב בעקבות טראומה או אירוע משמעותי אחר: בתהליך נבדק איפה נוצר האירוע שיצר את חילוף התפקידים ונמצא דרך להחזיר את התפקיד המתאים לדמות שלה הוא שייך.
כשמסתכלים דרך משקפי הסדר, רואים שהוא נמצא ונדרש בכל מקום: במערכת הארגונית, המשפחתית והפרטית. מה היה קודם ומה יש עכשיו, מי היה קודם ומי נמצא עכשיו, מה עשיתי קודם ומה עכשיו, איזה בני זוג היו לי קודם ואילו עכשיו וכן הלאה.
דוגמא: הילד של אמא. עצר את ההתפתחות והעצמאות שלו כי כל הזמן דאג לאמא שלו. הוא נמצא בקונפליקט, הוא גם הבן הנבחר, המיוחד, וגם לא יכול למצוא את עצמאותו. לכן הוא חש לכוד בחייו, הבדידות של האם שהיה לה חוסר עמוק באם משלה, משכה אותו למלא את החסר. כאשר גילה זאת והתחיל להתעניין בהיסטוריה של האם ביחד איתה, היא התחילה להתחבר להיסטוריה שלה, והייתה צריכה פחות להישען עליו, על העתיד. זה איפשר לה להיות במקום של זאת שנותנת ואיפשר לו להיות פנוי לעתיד שלו.
עוד דוגמא: אם בן משפחה הוצא מהמשפחה בגלל משהו, יהיה צאצא שיתנהג בהתאם ויוציא את עצמו מהמעגל המשפחתי. זה יכול לקרות עם הבן פעל בניגוד לאינטרס של המשפחה, או שהאובדן של ילד לא מוכל במשפחה וסיפורו נשכח. כל עוד היה חוסר סדר ושייכות בעבר, יהיה חוסר סדר ובעיות של שייכות בעתיד.
חלק מתפקיד ההורה זה להיות אשם וטועה, ככל שנוכל לקבל את זה, כך יקל עלינו להיות הורים, ואולי זה יאפשר לנו לראות את הורינו בגדולתם. רק דרך טעייה ואשמה ניתן לגדול ולצבור ניסיון, רק דרך טעייה ואשמה ניתן להצליח.
ישי גסטר 2010
