דר ג’ואל סאלינאס (30) היה בתורנות הראשונה שלו בחדר מיון, ב”בית החולים הכללי מסצ’וטס” בבוסטון. בשעה שעבר על רשימת המטופלים שהגיעו לחדר המיון באותו יום, המנורה הכחולה של קריאת החירום התחילה להבהב במהירות. הוא קפץ בזריזות מהכיסא, התפרץ דרך הדלת, וממש סמוך לפינת המשרד הוא ראה אדם מחוסר הכרה שרוע על הרצפה, בהתקף לב.
פרמדיקים שכבר הספיקו להגיע לפניו התחילו לבצע פעולות החייאה. סאלינאס עמד קפוא במקומו ולא יכול היה להסיט את עיניו מהמטופל שהיה שרוע על הרצפה. באותו רגע, גל אדיר של תחושות הציף את גופו בבת אחת. הוא חש כאילו הוא עצמו שוכב על הרצפה ליד אותו אדם. עם כל לחיצה של עיסוי בית החזה של המטופל, הוא חש כאילו הגב שלו עצמו נלחץ אל רצפת הלינולאום.
כאשר השחילו לגרונו של המטופל מנתב אוויר, סאלינאס חש את צינורית הפלסטיק נדחפת לתוך גרונו שלו, כשהוא כמעט נשנק מחוסר אוויר. אחרי חצי שעה של ניסיונות החייאה, הרופא הרים ידיים בייאוש וקבע את מותו של המטופל. סאלינאס הרגיש כיצד הגוף שלו עצמו הולך ונרפה יותר ויותר, רגליו לא נושאות אותו והחיים נוזלים ממנו החוצה אט אט. במאמץ אדיר הוא רץ לשירותים הקרובים, כרע על ברכיו מול האסלה והקיא כמה פעמים. כאשר הצליח להיעמד שוב על רגליו, הוא הביט אל עצמו במראה כשהוא חוזר ומשנן: “אני חי, אני חי, זה לא אני שמת”. בהדרגה הוא הרגיש את כוחותיו חוזרים אליו. הוא שטף את פניו וחזר למחלקה, לתורנות שלו.
לד”ר סאלינאס יש בעיה נוירולוגית יוצאת דופן: הוא חש, ממש בגופו שלו, את הרגשות ואת הכאבים של האנשים שהוא רואה. לעתים התחושות הן בעוצמות חזקות כל כך, עד שהוא מתקשה להבחין האם הן שייכות לגופו שלו, או שהן של אדם אחר. בעגה המקצועית התופעה הנוירולוגית הזו מכונה “סינסתזיית מגע ראי”. היא נדירה יחסית ומתבטאת באופנים שונים אצל כשני אחוזים מהאוכלוסייה. הבעיה הנוירולוגית הזו דחפה את סאלינאס ללמוד רפואה. היא עוזרת לו לאבחן את המטופלים שלו, להבין לעומק את המכאובים שלהם ולהקל עליהם, תוך שהוא מקל בו זמנית גם על הסבל שלו עצמו.
“האם היכולת הזו היא קללה או ברכה?” שואל סאלינאס בספר שפרסם (Mirror Touch, 2017). האם בתוך הסבל שלו הוא יכול גם לחוש אמפתיה וחמלה כלפי המטופלים שלו? ומה הוא יכול לספר על הקשר העמוק שקיים בין כל בני האדם?
…..
מבין סוגי הערבוב החושי, הנדיר ביותר הוא היכולת לחוש את הרגשות ואת הכאבים של אנשים אחרים – “סינסתזיית מגע ראי”. אם, למשל, אדם עומד מולו ומגרד בלחי ימין, סאלינאס יחוש גירוד בלחיו השמאלית. אם לאדם שעומד מולו יש התקף חרדה, גם סאלינאס יחוש כאילו הוא בעצמו סובל מהתקף דומה.
לסאלינאס זה קורה לא רק כשהוא עומד מול אדם חי, אלא גם כשהוא עומד, למשל, מול פסל החירות בניו יורק: “אני מרגיש בגד כבד מתחכך באחורי כפות רגלי (הגלימה שעוטה הפסל), את כובד המשקל של מה שאני מחזיק בידי הימנית (יד שמאל של הפסל אוחזת לוח ועליו תאריך הכרזת העצמאות של ארה”ב), ותחושה של מתיחה בכתף השמאלית, כאילו אני מרים את ידי השמאלית גבוה למעלה (יד ימין נושאת לפיד), וקרניים יוצאות מהקרקפת שלי (החודים שמזדקרים מהנזר) – אני עצמי תמונת הראי של הפסל”. לסאלינאס זה יכול לקרות גם בחדר או בחוץ, בין קהל אנשים, ולא רק מול אדם ספציפי.
ההצפה החושית והרגשית שסאלינס חווה באופן מתמיד עלולה להיות מאתגרת מאוד, ובמחלקת הטראומה בבית החולים, האתגר היה גדול במיוחד.
בבוקר לוהט באוגוסט, הבהילו למחלקת הטראומה ב”בית החולים הכללי מסצ’וסטס” אדם שנמצא שרוע ליד פסי הרכבת, כולו שותת דם. כאשר סאלינאס נכנס לחדר הטראומה לעזור לטפל בו, הוא הבחין לפתע שלו עצמו אין שום תחושה לאורך ידו השמאלית. הוא כבר ידע שהמקור לתחושה שלו יכול לבוא מבחוץ, מאדם אחר.
עיניו סרקו את החדר מסביב, כדי למצוא את הסיבה לתחושה שלו, עד שנתקלו במטופל שהגיע זה עתה. זרועו הימנית הייתה עטופה במגבות ספוגות בדם, ובמגש לצדו היה מונח החלק של ידו שנגדע על ידי הרכבת.
סאלינס הרגיש קור מקפיא מתפשט בידו השמאלית, עם תחושה של שרירים וגידים מתרסקים ונקרעים. הוא ידע שהוא חייב למקד את תשומת ליבו במשהו אחר, משהו שיספק לו עוגן להיאחז בו וקרקע יציבה שתתמוך בו כדי שלא יתעלף מעוצמת התחושות. הוא הצמיד את מבטו לעגלה עמוסה בציוד חרום שעמדה לידו: ערמות ערמות של מגבות, תחבושות, מזרקים, מבחנות, כולם מסודרים בשורות, עטופים באריזות סטריליות. איכשהו הסדר המדוקדק של הציוד המונח על העגלה עזר לו לעשות סדר גם בתחושות בתוך גופו, שנרגעו אט-אט. הוא לקח כמה נשימות עמוקות, הביט שוב בפצוע, מיקד את מחשבתו בתחושה של ארגון וסדר, וחזר לעבוד.
אנשים רבים במצבו של סאלינאס מתקשים לעמוד בהצפה החושית המתמדת. חלקם מפתחים תסמינים של חוסר שקט מתמיד, חרדה ואפילו דיכאון. אחרים מסתגרים בבית וממעיטים לצאת החוצה, או זקוקים לפרקי זמן ממושכים של שקט ורגיעה כדי לנטרל את ההצפה החושית. סאלינאס לעומת זאת, למד לאורך השנים לראות את מה שנתפס כבעיה, כברכה עבורו ועבור כולנו.
התחנה הראשונה שלו במסע לגילוי הברכה של “מגע ראי” הייתה כאשר שהה מספר שבועות עם בני שבט הקאיאפו, במעמקי יערות הגשם באמזונס. כשמישהו מבני השבט חווה סבל קשה או טראומה, הוא מקעקע על גופו שריטות עמוקות. כך בני השבט האחרים שרואים את השריטות, מבינים שהוא סובל ומיד מרגישים כלפיו אמפתיה, תומכים בו ועוזרים לו לעבור את החוויה הקשה. אישה ששכלה את בנה חרטה על הקרקפת שלה שריטות עמוקות, עם כל שנה שחלפה מאז שבנה מת, עד שכל ראשה היה מכוסה בצלקות עמוקות. הסבל והצער שלה היו כמו הלבוש על גופה, מוחצן לעיני כל, ומעורר מיד אמפתיה.
דרך ההתנסות עם בני הקאיאפו, סאלינאס הבין שכל האנשים הרגילים שהוא פוגש חרטו על עצמם את סימני הסבל שלהם, את התחושות ואת הרגשות הקשים שהם עוברים. אבל הם לא חרטו אותם חיצונית על העור, אלא בפנים, בתוך גופם. והסימנים האלה נחרטים כביכול בו זמנית גם בגופו שלו. וכמו אצל בני הקאיאפו, הם גורמים לו “לחוות את העולם במצב כמעט תמידי של אמפתיה מוגברת”, כפי שהוא כותב.
