בכול שיתוף פעולה, ובעצם בכול אינטראקציה יש אלמנט של העברה והעברה נגדית, או בשפת הקונסטלציה ‘מעורבבות’ עם סיפורים שהם ‘אינם שלנו’.
אז אם הם לא שלנו, של מי הם, ולמה אנחנו נתפסים בהם או על ידם?
אז קודם כול לגבי השלנו או לא שלנו.
התשובה היא שכול האפשרויות נכונות, ויש עוד אפשרויות עם רמת מורכבות יותר גבוהה.
ברמה הכי פשוטה – יתכן וחברה שאיבדה את התאומה שלה ברחם, שאולי אף אחד לא יודע על זה, תחפש את אותה התאומה אצל אחרים. ואז היא תאמר – “אני מרגישה שאנחנו כמו נפשות תאומות” או “איפה היית כול חיי”, ויתכן ותגיב בפגיעות יתרה כאשר ה’נציגה’ של התאומה פתאום תעלם מחייה, או לא תשים לב אליה או משהו כזה. ואם זה לא מספיק מבלבל אז יכול להיות שזאת בכלל האימא שלה שאיבדה תאומה, והבת מחפשת בשבילה…
ואז נשאלת השאלה – אז למה היא דווקא רואה בחברה את אותה נפש חסרה? יכול להיות שלחברה יש סיפור דומה של חוסר באחות או לאימא שלה יש סיפור כזה ולכן הן נמשכות האחת לשנייה.
לפעמים בתהליך הקונסטלטיבי, מתגלה דווקה רק הסיפור של הצד השני, ואז לא ברור מה זה קשור אל המונחית. לא תמיד תהיה תשובה ברורה והגיונית לגבי זה, אבל אם נצא לקונסטלציה עם שאלה כמו “מה בי או במערכת שלי מזמין את המצב הזה?” לרוב יש משהו או מישהו במערכת שדורש הכרה והשלמה ומזמן את המצבים האלו למטרה זאת.
עם כול זאת, חשוב תמיד לזכור שיכול להיות, שבתוך או בגלל ה’מעורבבויות’ האלו, תצמח חברות נפלאה, ואז המשפט הידוע “If it ain’t broken don’t fix it” תופס. אפשר פשוט ליהנות מהחברות ולא צריך לבדוק ‘למה זה כול כך נפלא’.
