התבוננות קונסטלטיבית על יוסף, אחיו והבור/ שרון קמחי

סיפורי התנ”ך כוללים בתוכם אירועים יוצאי דופן ומטלטלים, המזמנים את הקורא להתבונן דרכם עליו ועל חייו.
אני מבקשת להפנות את תשומת ליבכם במאמר זה לאחד הסיפורים הקשים בספר הספרים, הוא סיפורם של יוסף ואחיו.
כזכור, יוסף היה הילד האהוב על אביו, יעקב, שאף תפר לו כתונת פסים. (“וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים”. בראשית ל”ז, פסוק ג’). אולם בעוד יעקב אהב את בנו בכל מאודו, אחיו שנאו אותו. הסופר המקראי משתמש בתואר ש.נ.א בזהירות יחסית, אולם בפרק זה הפועל ש.נ.א מופיע כמה וכמה פעמים בבואו לתאר את יחס האחים ליוסף (“וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.  וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתו…..  וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו”).
 איך זה יכול להיות? מנין הבור הזה? מאין השנאה? איך קרה שאחים הקשורים ביניהם קשר עז כ”כ מגיעים למערכת יחסים כה עכורה?
אז נכון שמספרים לנו על קנאה עזה שהיתה ביוסף על היותו ילד מועדף, ונכון שהוא התגרה באחיו, אבל עד כדי תכנון רצח? האמנם? מה קורה שם?
למה קיים באמת בור בין אחים? שהרי אחאות היא הבסיס החברתי בחייו של אדם, איך ייתכן שהשנאה תהיה כה כזה?
ובכן, הקונסטלציה אומרת כי פתרון הבעיה אינו נמצא במקום בו נמצאת הבעיה, כלומר, מקור הקושי הוא לא בין אחיו ליוסף. אם יש משהו כה גדול, אם יש שנאה כה עזה הקונסטלציה תמליץ לנו לחפש את מקורה לא כאן ועכשיו, אלא במשהו שקרה בעבר.
בואו נתבונן רגע על העבר המשפחתי של יוסף.
יוסף הוא בנה של רחל, אהובת יעקב. האחים של יוסף שלקחו חלק בסיפור הקשה הזה היו מנשותיו האחרות של יעקב, כך שגם הקנאה היא לא רק בין האחים ליוסף, אלא גם בשם אמהותיהן, באמו של יוסף.
אך לא זאת בלבד. רחל האהובה מתה בלידה בנה השני, בנימין. קל לתאר את התהום הנפערה בלכתה בחייו של יוסף הקטן, ובחיי אביו, שאהב את רחל אהבת נפש (שהרי : “וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ”., בראשית, כ”ט, כ). אם כך, בלכתה רחל הותירה במערכת בור ענקית, שהפכה לחלק ממערכת היחסים במשפחה.
אולם זו לא היתה הבור הראשונה.
גם בין יעקב, אבי יוסף, לאחיו, עשו, יש בור  ענקי. כאב לא מטופל, אם תרצו לקרוא לו כך. שהרי יעקב היה השני מבין זוג תאומים, ובעזרת תחבולותיה של אמו, ולא מעט תחבולות משל עצמו הגיעו אליו הן הבכורה והן ברכות אביו, יצחק, בתום ימיו. כתוצאה מכך נוצר נתק של עשרות שנים בין האחים, ורק בזקנתם השלימו.
אולם גם פה לא תחילו הבעיות. במשפחה הזו נתקים וכעסים היו עוד קודם, שהרי אביו של יעקב, סבו של יוסף, יצחק, גם הוא לא ממש זכה ליהנות מאחאות מוצלחת. אחיו, ישמעאל, נשלח למדבר עם אמו, הגר, וכל זאת בניצוחה של המלכה-האם, שרה, סבתם של האחים הקנאים של יוסף. הקנאה וחוסר היכולת לראות את מצוקת האחר, לא התחילה אצלם, מסתבר.
ומה קרה ליצחק, עת אחיו הבכור סולק מעליו בהנחיית אמו? אני מניחה שאפשר רק לדמיין את הבור שנותר בנפשו, בלי שבהכרח היתה לו לגיטימציה לכאוב אובדן זה.
 
אם נלך עוד דור לאחור, נכיר את אברהם, הסבא-רבה של יוסף. גם הוא לא רווה נחת בחיים. בחירתו ביהדות עלתה לו בנידוי חברתי. הוא הפך לעברי= זה שגר מעבר. ומה עם משפחתו? ככל הנראה סבל מבדידות קשה, תהום הפרידה גם ביניהם.
20 דורות אחורה נגיע הישר לקין והבל, גם שם, כזכור זה לא נגמר טוב.
במילים אחרות, אחיו של יוסף לא פעלו רק מקנאה של כאן ועכשיו. כל המערכת שלהם היתה ספוגה כאבים, ניתוקים, תהומות וחוסר. הבור הוא רק ביטוי סמלי ונוכח במיוחד לפער שנפער בין אחים ובין ילדים להוריהם במהלך הדורות שקדמו.
אגב, צחוק הגורל הוא שדווקא הישמעאלים (בני ישמעאל, בני משפחה רחוקים של האחים מצד סבא יצחק שלהם) הם שקנו בסוף את יוסף והביאו אותו למצרים. 
ובואו נתבונן על עוד משהו:
שרה, רבקה ורחל היו נשים שסבלו מאד בכל הקשור לתחום הפריון. אפילו ללאה הפורייה היו שנים של הפסקה בין ארבעת הילדים הראשונים לשניים שבאו אחריהם. התורה לא נוהגת לספר לנו על ההפלות שעברו הנשים של אותה תקופה, אבל אי אפשר שלא לנחש שהיו גם היו הפלות לכל ארבע האמהות האלו. וההפלה, גם היא סוג של בור הנפער במשפחה, ונשאר חלק מהמערכת שלה.
בורות אלו הם שגרמו, לתפיסתי, לאחיו של יוסף לחוש נתק מאחיהם הצעיר. לא היתה זו רק אהבת אביהם, ודאי שלא כתונת הפסים עצמה, אלא דורות של דורות של כאב, בורות, ותהומות בין אחים שהתנקזו לסיפור אחד, כואב במיוחד.
כהורים נדמה לנו שאנו מצליחים להעביר לילדינו את אהבתנו במידה שווה. אבל אם עדיין יש ביניהם בורות עמוקים, אולי כדאי להפנות מבט לבורות אחרים, בנשמתנו, באילן היוחסין שלנו, באובדנים השונים. הדרך הלא מודעת של מי מבני המשפחה להשאיר את החסרים במערכת ולשמר את האהבה והחיבור אליהם, עוברת לעתים דרך כאב, בורות וניתוקים. לעתים רק אלו מאפשרים לזכר האהבה להתקיים.
אם נשכיל לתת מקום ולהכיר בכל הכאבים של העבר, וככל מי שהיה שייך למשפחה בעבר, אם כאדם, אם כעובר, אם כרעיון, אני מאמינה כי הדבר יקל על מערכות היחסים כאן ועכשיו של בין ילדינו וכמובן גם על הקשרים בינם לבינינו.
 
הכותבת היא מורה ומנחה של קונסטלציה מערכתית, אמא לשלושה ילדים, ועוד אחד בלב.
תודה לרננית ברמן על תרומתה לכתיבת המאמר.